פתגם מוכר וידוע,
המזכיר את ימי ילדותינו בגעגוע.
מזה מס' ימים לא אוננתי עקב סיבה חסויה,
מה שגרם לי להיות חרמן מעבר ל-"רמה" הרגילה.
שרוך ארוך וחזק הציץ אלי מהמגירה,
לא עברו שניות בודדות עד שעל איברי נכרך בחוזקה.
שני סיבובים סביב בסיס האשכים,
שאגדו אותם לכדי שני כדורים קטנים ותפוחים.
ועוד שני סיבובים מהשרוך על האיבר,
כך שבמקום שנכרחו גרמו לו להיות מאוד צר.
כך נותרתי שעה תמימה,
האיבר ואשכיו קשורים ביד רמה.
מביט על תמונתה והמחשבות מתרוצצות,
מדמיין כיצד מבצעת היא בי את כל אותן המחשבות.
מביט על חיוכה הנשקף בתמונה,
ומשוכנע כי יישאר הוא על פניה גם כשאכאב למולה ובגללה.
מביט על ידיה ומפנטז על מגעה,
כיצד תיגע והיכן ועד כמה כאב יסבו בכל רגע ודקה.
וככל שחושב יותר - כך אשכיי מתמלאים עד להתפוצץ,
ובאמת שאיני על כך כלל מתלוצץ.
כלי הדם באיבר מתמלאים ובולטים,
והוא נעמד ו"קופץ" עטור ריגושים.
מעת לעת נוגע בו ומעט מלטף,
אך לצערי נאסר עלי אותו עד הסוף לשפשף.
מת לאונן ופורקן בידי לתת,
ולא אכפת לי גם אם יצפו בו כעת.
לאחר שעה קלה מתיר את הקשרים,
וטיפה מייד מבצבצת בראשו כזוהר הכוכבים.
הכאב עדיין לא מרפה ומכה באשכים,
אין כלל אישור לירוק מהאיבר מטחים.
במקום זאת נאלץ להיכנס אל המקלחת,
ולהזות מים קרים שלי כעת וודאי לא יביאו נחת.
את ההתלהבות והחשק ישכיחו לזמן מה,
אך ישובו מייד עם ההרהורים והמחשבה.
עתה לאחר כתיבת הפוסט הזה,
רשאי להוריק מעט את המטען המבזה.
אפטר חיש מהר מהלובן שנאגר,
ואחר נייר ניגוב אני כבר תר.
זכיתי מעט ללמוד כעת על דחיית סיפוקים,
ואילו אתם נאלצתם לקרוא מעט תיאורים.
אולי לכם לא הכל ברור ונהיר,
אך אם וכאשר אוכל - וודאי לכם הכל אסביר!