זוכר אותה היטב אוחזת אותו בידה,
מצליח להזכר בבושם הזול שהדיף גופה.
את שקשוק הצמידים ונקישות העקבים,
המבטים, הדיבורים והחיוכים של הנוכחים.
את הבדיחות על חשבוני,
את אחותי, סבתי ובתווך את אמי.
את הלמות ליבי של ילד מבוהל ונפחד,
שכעלה נידף כל גופו כעת רעד.
את כתם השתן שעיטר את מכנסיו, הבהירות,
מהתרגשות, חשש ופחד מפני הבאות.
את ידיו המנסות לכסות את מבושו,
ואת הצחוק והלעג כאשר נתפש בקללתו.
את המכה בידי על שחיטטתי באפי,
ואת חיוכן של המזכירות הרפואיות שהופנה לעברי.
צליל קולה של הצורמני של האחות לבושה לבן,
חמורת סבר מורה לי להתנתק מאמי ולסור לכאן.
שוב אותו תמהיל של סיפורי האמהות בחדר ההמתנה,
משתפות בחוויות ומתעניינות בבעיות התינוקות שבעגלה.
רק אני כבר גדול שם מכולם,
וסבתי בתורה חולקת עם הנשים את סודי באולם.
חש במבטן החודר וכיצד אותי בוחנים,
ועוד זוג הורים יוצא מהחדר דוחף עגלה שופעת צעצועים.
התינוק שם צורח בלא הפסקה,
ואני עוד לא יודע מה הסיבה.
האם רעב הוא הוא עייף מכל ההמולה,
ועוד לא ממש מבין כי גם הוא סובל ממילה לקויה.
הנשים שם מנסות להרגיעו כדרך האמהות,
והוא בוכה בחוזקה מסרב להיכנע לולהרגע למרות כל הנסיונות.
כל אחת בתורה תורמת עצות,
וסבתי "מנצחת" שם על עדת הממתינות.
שוב האחות חמורת הסבר יוצאת וקוראת,
ועוד פעוט עושה את דרכו אל החדר כעת.
ובנתיים הפעוט הקודם נרגע ונרדם מותש מאפיסת כוחות,
והאם מספרת לסקרניות שבחוץ לפרטי פרטים את כל הקורות.
מה עשו לו בכל רגע נתון בעת שבפנים שהו,
ולאחר ההסברים גם פתחה את החיתול והציגה להן את שלתינוק עשו.
בעוד מנסה להדחיק את ההסברים המפורטים,
נקרא אני להכנס אל אחד החדרים.
זוכר היטב את ידה שבחוזקה אותי אוחזת,
את כוחה הרב - שבעזרתו אותי לשם גוררת.
זוכר את מראה החדר הירקרק והמנוכר,
את ריח האלכוהול העז שלי כבר כ"כ היה מוכר.
זוכר את אמי אוחזת בחוזקה את ידיי,
בעוד סבתי כבר ממהרת לפשוט את מכנסיי.
ידיי מהודקות לצדדים,
ואמא רוכנת לעברי ובגופה מסתירה את שלי עושים.
האחיות נוקשות בעקבים ומרעישות תוך מעשיהן בצמידים ובמחרוזות,
וחש בחומר צורב וקר והדמעות המלוחות כבר החלו זולגות.
הן מנחות את אמא עתה לעשות את מה שלה הסבירה המזכירה ,
היא נבוכה מעט אך עושה כמצוותן ומרימה את החולצה.
שדיה רוטטים והיא ביד רועדת אוחזת אחד מהם בחוזקה,
ופיטמתה האדומה גדולה ומאיימת מזדקרת במלוא הדרה.
"עכשיו" הן פוקדות ואמא מתחילה להיניק אותי,
ואני מנסה בכוח להזיז את ראשי.
חש בכאב המתפשט בפלג גופי התחתון ומתגבר עד מאוד,
ואמא לא נותנת לי להביט ומסתירה לי בגופה את ה"סוד".
מתאמצת להכניס לי פטמה ענקית לפה,
שאותי ממש חונקת ואת בכיי מהסה כך יפה.
מעת לעת מביטה היא לאחור בנעשה,
ודואגת כי החזה יכסה את פניי למעשה.
מנסה לבכות ולצרוח מכאב.
אך השד שהוכנס לפי חוסם את יכולתי ומאפשר לי רק ליבב.
מוצא החוצה לאחר דקות שנדמו לי כנצח,
וחוזר לחדר ההמתנה עם סימני אודם על המצח.
עתה מספרת סבתי לאמהות הסקרניות שבתור,
מה לי עשו ואיך התנהגתי כמו גיבור.
ואני מבוייש וכאוב בוכה ומתחנן,
רק להעלם משם וממבטיהן הבוחן.
זוכר אותה ילדות נשכחת.
בזכרוני התנחלה לה ולעולם משם אינה פורחת.