עוד בילדותי נהגתי להשתובב לבדי,
במקומות אפלים להתבודד עם עצמי.
באחד ממסעותיי אלו גיליתי "גן שעשעועים",
פזורים בו נדנדות ומתקנים חלודים.
ובינות להם "יער" של קוצים,
אשר גדלו להם פרא עת הפסיקו לפקוד את המקום ילדים והורים.
נהגתי לברוח לפה ולשחק בעצמי,
להתנדנד באין מפריע כך - לבדי.
לא גיליתי לאיש את מקומו,
ולדעתי איש ובטח חבריי - לא ידעו בכלל על קיומו.
מה הופתעתי שבערב ירח מלא,
הובלתי לשם שוב והפעם עקוד כ-"שה".
צלליות המתקנים נראו שוב בעיניי כמפלצות,
וחריקות השרשראות החלודות נשמעו כ-יבבות.
לא חלף זמן רב וכבר נאזקתי לרגלי הנדנדה,
חף מבגדים ניצב ערום ועריה.
עיניי מכוסות חש ברוח הלוחשת,
וזו למעשה הכסות היחידה שאותי כעת עוטפת.
מאזין לדממה המופרת ביללותיהם של התנים,
לרשרושים שהיא יוצרת - עת מסדרת בעבורי את האביזרים.
היא מתחילה במסכת טיפולים מציקים,
שלי לכאב גורמים ואצלה לפרצי צחוק ארוכים.
חש בה נוגעת ובוחנת בגופי כל פינה,
אין ספק כי עתה בודקת היא את ה"סחורה".
חש בחום גופה כשאלי מעט נצמדת,
את ריחה הנעים בעת שבאצבעותיה על גופי מרפרפת.
יודעת לפרוט על מיתרי גופי ונפשי,
תוך שניות מרחף כאילו מתנתק מגופי.
מוצא עצמי לפתע מוטל על פלטפורמה קרה,
שוכב על גבי מקובע בפישוק גפיים למעקה פלדה.
מרגיש כי אני מתחיל לזוז ולנוע,
חריקה צורמנית מקפיאה את דמי בגופי השרוע.
קצב הסיבובים עולה ומתגבר,
וכבר התרגלתי לקולו החורק שבמעין "דו-שיח" עמי מדבר.
עיני מכוסות - חושך ועלטה,
קולות חיות היער מצטרפות לקולות החריקה.
היא לוחשת לעברי מס' דברים,
סוג של טקס ובליל של מושגים שלי כלל לא מובנים.
שולפת שוט זנבות - כך התברר לי בדיעבד,
והחלה להצליף בי והכאב חד.
בכל סיבוב זוכה להצלפה,
אך צעקותיי נבלעות בשאון החריקה.
הרעש איום והכאב רב,
ובכל סיבוב וסיבוב אליה שוב שב.
הגלגל סובב לו והשוט בידה,
מצליפה היא במרץ על קורבנה.
לא פוסחת על שום איבר מגופי,
ובציפורניה חורצת את בשרי.
חש כנתח בשר המסתובב על שיפוד כשווארמה,
אותו ניתן לטעום, לגעת ולנהוג בו עפ"י הקארמה.
איוושות השוט, היבבות והחריקות.
שוב הזכירו לי מילדותי - נשכחות.
ראשי עלי סחרחר מוטרף מרגשות והנאה,
מתעורר שוב בבוקר - עת לקום לעבודה.
שוטף עצמי במקלחת קצרה,
מחפש סימני הצלפה על בטני החשופה.
מתרענן ומתארגן לצאת ליום נוסף,
ולממש את זה החלום אני כמהה ו...נכסף!