את מבינה היטב את שעשית,
ולא תסייע לך העובדה שבכית.
על טעויות משלמים - תמיד חזרתי ושיננתי,
גם אם לא תמיד את חובי פרעתי.
אך על כך לא מתכוון כלל לוותר,
ואת "התשלום" לקבל כבר ממהר.
עושים את דרכנו בשבילי העפר,
דממה ברכב בנתיב המוכר.
הגענו לנקודה אותה בחרתי,
עוצרים ופורקים מהרכב ציוד שהכנתי.
את כורעת ברך למולי,
מרכינה את ראשך מפני כבודי.
מלטף אותך בעדינות ואת מתחננת,
סליחה ומחילה ממני מבקשת.
אינך רואה את חיוכי המתרחב,
ומעינייך זולגות דמעות צער וכאב לב.
חוזר בקול ומונה את ה"עבירות" שביצעה,
והרשימה לצערך מאוד ארוכה.
מה שהוציא אותי דווקא משלוותי,
שניסית לפגוע בשליטתי.
וכיוון שניסית בהתנהגותך הנלוזה לטעון לכתר,
קורא אותך כעת ל"סדר".
מניח על ראשך זר של קוצים,
אבל מעתה דרכך לא תהי סוגה בשושנים.
מצביע על שיח עבות ומורה לך לגשת,
ורואה במבטך כי מכך מעט חוששת.
את ניגשת אל השיח ומוצאת צלב-עץ ענקי,
ומורה לך לשאת אותו אחרי במסלול הליכתי.
את צועדת בשביל עטורה בנזר קוצים,
נושאת את הצלב בדרך הייסורים,
זוהי ה-וויה דלרוזה שלך שפחתי,
ומייד על מעשייך תשלמי.
מקבע את הצלב ומצמידו לגזע,
ואני מצמיד אותך אליו בבכי חרישי ודמע.
קושר את ידייך לצידי הצלב בחוזקה,
וכתר הקוצים לראשך משמש כבדיחה.
אצבעותייך מכיחלות מעוצמת הקשירה,
אך לא מוציאה את הגה ומתנהגת בגבורה.
קורע מעלליך את שמלתך הדקה,
ושדייך פורצים ברטט חשופים לאור החמה.
סוטר לחזה החצוף שמגיב בקפיצה,
והפיטמות מזדקרות ופנייך סמוקים מבושה.
ממולל אותן באצבעות ידיי,
ואף נושך אחת מהן בחוזקה בשיניי.
שולף ממכנסיי חגורת עור רחבה,
ומצליף בנערה הנכונה לעונשה.
היא מודה לי על כל הצלפה,
אך המחווה המתחנפת לא תסייע לה עתה.
מכה את ביטנה ושדיה הנפולים,
וכל גופה מתמלא בסימנים אדומים.
רגליה סגורות מנסות לגונן ולהצניע,
כבתולה על בתוליה מפני המבתק שבא להכניע.
היד נכנסת בכוח אל בין השפתיים,
ואל החור המכווץ נדחפת אצבע או שתיים.
נאנקת מכאב הבעילה,
או אוליי דווקא מהבושה.
אין ספק כי הלקח וודאי נלמד,
ולא - אדאג שתזכי לחוות במהרה שוב כזה מעמד.
