לא יכול להביט עליו כפי שחושק,
אסור לטעום אותו וגם לא לנשק.
אין לגעת או לדחוף לשם אצבעות,
רק מדי פעם "להיכנס" אליו כשבראשי מתרוצצות מחשבות אחרות.
בתנוחה מיסיונרית ישנה ופשוטה,
חל ווטו מוחלט לשנות אפילו מעט את השיטה.
הכל טכני ולא ממש מעניין,
לא ניתן בצעצועים או בכל דבר אחר מעט לנסות ולגוון.
אין מגע ואין אוראלי,
ולא יכול לממש אפילו פרומיל ממה שבאמת בא לי.
מוצא את עצמי נהנה יותר לבד,
גם אם בסופו של יום אני נותר בדד.
מפליג בחלומות זימה ובפנטזיות שונות,
וידיי מאוננות את עצמי לדעת ובכך את נפשי מנחמות.
ו...לא שלא ניסיתי בדרכים שונות לחולל שינוי,
לאחר אין ספור ניסיונות שכאלה מבין כי הנושא כנראה חסר סיכוי.
ייתכן וזה סוג של עונש... גזירת שמיים,
בייחוד כשהבורא יודע שאני חולה על שדיים.
זכרונות העבר צפים ועולים,
חש בדקירות הסכינים שהחברים בגבי עוד נועצים.
את חוסר ההערכה על מעשיי,
שלא עולות בקנה אחד עם מאמציי.
את הרצינות והעבודה הרבה שמשקיע,
ומנגד התסכול מהכל - עלי משפיע.
הלב בוכה ובתוכו דואב ונקרע,
מפנים הכל שאיש ממכריי לא יכיר שאיש לא ידע.
מחייך לכל עבר את חיוכו של הליצן העצוב,
כבר למדתי לוותר על מה שלי חשוב.
איש לא באמת יודע על הסערות שמתחוללות בנפשי,
את העצב, הדיכאון והאכזבות - מכסה בחיוך תמידי.
לא ניתן לשתף אותה ולדבר,
נוכחתי כבר לדעת שלא באמת ניתן במישהו להעזר.
עוטה מסכה דקה שמכסה את הדמעות,
מסתירה היטב את התחושות האמיתיות.
רק כשמצליח לברוח מעט ולהתבודד ביער חשוך ודומם,
כשרק יללות התנים הקרובים מזכירים שהמקום לא שומם.
מתפרץ ומשחרר את כל מה שבתוכי אצור.
נותן דרור לדמעות ולבכי הנצור.
פורק שם מעט מהמטען הכבד שעמי נושא,
לא לפני שמוודא שאיש אותי לא שומע ולא רואה.
שוטף את הפנים והדמעות,
חומק הביתה מתפלל שאיש לא יבחין בעיניים האדומות.
ממהר לעטות חזרה על פניי את המסכות,
ושוב איש לא מבחין בטלטלות.
ממשיך יום אחר יום בחיי השיגרה לחייך לכולם,
ליצן עצוב שכמותי, רגיש ו...מופנם.
