היית לנו בן משפחה,
עת שנאספת על ידי באותו ערב בקופסה.
היית עד תמיד לכל השיחות והתמורות,
ובך לא אחת מצאנו כולנו נחמות.
תריסר שנים רעות וטובות,
ועתה ממך נותרו רק תמונות.
זכרונות שעולים ומשחררים דמעות,
כשנזכרים במעלליך ובכל אותן השטויות.
כשנותרת בדד היית שוקע בדיכאון,
לא אוכל לא שותה וממבטך ניבט עיצבון.
תמיד ממתין לבואנו מקצה הרחוב,
עת שאת מנוע המכונית שמעת עוד בטרם היה בכלל קרוב.
ניצב זקוף במרפסת כזקיף בעמדה,
ומגרונך משחרר יללה של בכי ושמחה.
השתדלנו להעניק לך את המיטב בחייך,
וכאות תודה בעוצמה גרגרת וחיכחת בנו את לחייך.
אולי יכולנו לעשות עבורך קצת יותר,
ולא בכזו קלות עליך לוותר.
המצפון מעיק והעצבות מכה,
למרות שאני מניח שלא היה בידנו להקל על המחלה.
כשאני חושב על כך בליבי מגיע למסקנה,
שבסיכום הכללי חייך אצלינו היו טובים ביחס לאופציה השניה.
ליטפתי אותך ברגעיך האחרונים,
ולא האמנתי אף פעם שאבכה עליך ביום מן הימים.
מי כמוך מכיר היטב את כל סודותיי,
לוקח אותם עמך ונעלם בלאט מחיי.
היה שלום משופם אפרפר משופם,
מתגעגעים איך כבר בטירוף כולם!!!
