צרצור הצרצרים נשמע בחוזקה,
עת שאורות הרכב כבו ונותרנו בלאט בחשיכה.
מבין צמרות העצים הציץ ירח מלא ועגול,
שבאורו הבהיר האיר על היער הגדול.
הורתי לך לצאת מהרכב ולהמתין בעיניים עצומות,
ואת עושה כמצווה עלייך - ממתינה לבאות.
נוטל בנתיים את התיק שהכנתי לעת שכזאת,
שם המתינו חפצים וסוגים שונים של "הפתעות".
קושר סרט על עינייך ומוביל אותך בידי,
מרייר למראך הנשקף במבטי.
מוביל אותך אל עבר עץ רחב מימדים,
תחתיו פורש את המחצלת ומסדר אביזרים.
מורה לך להתפשט מייד מכל בגדייך,
ורק הסרט נותר מכסה את עינייך.
בוחן את גופך הנשי בהנאה,
אור הלבנה מאיר על פיטמה גדולה.
מורה לך לחבק חזק את גזע העץ,
ובנתיים כורך סביבכם חבל למען לא יהיה לי בהמשך לרועץ.
דואג שרגלייך ישארו בפישוק רחב,
וידי מתגנבת אל בין ירכייך כגנב.
ממשש באצבעותיי את שפתייך הבשרניות,
ומחליק אצבע פנימה לקול אנחות.
רעש רוכסן נפתח מפר את הדממה,
ובמוחך כבר מדמיינת את תחושת החדירה.
אך אינך יודעת כי התוכנית בראשי שונה,
ומהתיק הוצאו דווקא אביזרי הלקאה.
צעקתך מהדהדת ביער השומם,
ולאחריה ההד נחלש ו...שוב - הכל דומם.
מנשק את החבורה הטריה על גבך,
ומצליף פעם נוספת והפעם על ישבנך.
שוב מנשק את הסימן הטרי שצורב בעורך,
בעוד החבל העבוט את גופך לעץ כורך.
גזע העץ מחוספס,
מרקמו לא נעים ואף גס,
שדייך הגדולים ובטנך צמודים בחוזקה אל גזעו.
והוא כבר מצלק אותם בהתאם לצורתו.
איבחת השוט מפרה שוב את הדממה,
ולאחריה נשמעת ביער צרחה מהדהדת - מקפיאה.
מותיר לך פסים לאורך הגב והישבן,
שיזכירו לך היטב את זה הלילה - ה"לבן".
מתיר אותך מכבלייך ומחבק בחוזקה,
מלטף את ראשך שמוצא בנתיים בשקע צווארי נחמה.
אוזנייך מתחדדות לקול רשרוש מתכות,
ואת נדרכת ומצפה במתח לבאות.
את מנחשת היטב מה עומד לקרות,
הן ציינת כבר באוזניי את חששותייך מכאב בפטמות.
מצמיד בחיוך מצבטים עדינים לפטמות הגדולות,
שבאופן טבעי כבר עומדות להן זקורות.
הכאב גורם לך לזנק אחורה בתנועה חדה ומהירה,
והשדיים קופצים בחינניות כבדים ובוהקים מאור הלבנה.
מסדירה נשימה ונושכת שפתיים,
בעוד טיפות שעווה חמות נוטפות על השדיים.
נובר וחופר בנרתיק הרטוב,
ואט אט מתחילה את המצבטים לאהוב.
מעסה דגדגן שמנמן ובולט,
ובשתי אצבעות בלבד בכול כולך כעת שולט.
את מתמסרת ומנסה להתאים את תנועות האגן,
לתזוזות אצבעותיי סביב הדגדגן.
מחייכת חיוך רחב,
כשדוחף לך חפץ בין רגלייך בעוד שבקולי לוחש לך "ששש... זה לא יכאב!",
את שוכבת כעת על המחצלת,
ובהתאם לתנועות ידיי מתפתלת.
שוכבת מפושקת ולי מתמסרת,
ולא מרגישה שבנתיים שורת אטבים צבעוניים את ערוותך מעטרת.
את גונחת ומתכווצת בקולי קולות,
וירכייך רועדות רטובות.
נצמד ומחבק אותך בחוזקה,
כך נותרים אנחנו שנינו כאיש אחד בעלטה.
שוב הצרצרים משמיעים את קולם,
והתנים מצטרפים אליהם ביללתם.
אוספים את החפצים ומשם נוסעים,
וכבר למפגש הבא שנינו מצפים!