הן מסבות בסלון הבית בשעות הערב המוקדמות,
שותות תה/קפה ומנשנשות ובין לבין מרכלות ומקשקשות.
מגיע הביתה מעוד יום שגרתי של לימודים,
ועם כניסתי הביתה זוכה מהן למבטים.
חיוכים מסתוריים של האורחות,
גורמות לי לקפוא במקומי מול העלמות.
סבתא מורה לי להניח את הילקוט בחדר ולבוא מייד שוב לסלון,
ואני מבקש להכין את שיעורי הבית ולהשאר לבד בחדרון.
הן מביטות לעברי ומצחקקות,
ובעוד אני עושה כן שומע אותן מתלחששות.
אני יודע שסבתא סיפרה להן על הבעיות,
ובטח חלק מהן הציע אי-אלו הצעות ורעיונות.
שוב מוצא את עצמי במרכז החדר,
והן מהנהנות בראשן עת שבוהות במבושיי בסתר.
לא חולפות דקות ארוכות,
עד שמשהי מהן מציעה מקרוב לראות.
ובפקודה לה רגיל מורה לי סבתא לפשוט את בגדיי,
וכרובוט מתוכנת ניצב מולן כשלגופי רק תחתוניי.
עיגול של שתן ש"ברח" כהרגלו,
מעטר את התחתון במרכזו.
ידיי מונחות מלפנים מנסות להסתיר,
פי יבש וכולי מחוויר.
והן ממשיכות לשתות מספליהן בהנאה,
משכלות את רגליהן בנינוחות ובוחנות אותי בקפידה.
סבתא מורה לי להתקרב אל הספה,
עליה במרכזה יושבת "ראש" החבורה.
מבלי למצמץ דורשת כי אסיט את ידי לצדדים,
ואני חושף מבוייש תחתונים רטובים.
היא שואלת את סבתא אם אכפת לה אם היא תעיף מבט,
ואני ניצב שם כחפץ חסר כל יכולת ושליטה - כמהופנט.
אף אחת מהן אלי כלל לא מתייחסת,
וברצונותיי או מחשבותיי אין ולו אחת שמתעניינת.
סבתא מהנהנת לה בחיוב לעשות כרצונה,
והיא מניחה את ספל הפורצלן בידיה של שכנתה.
נשמתי מאפי נעתקת,
כשתוך שניות ספורות את שולי התחתון מושכת.
חושפת איבר קטן ורטוב,
וכולן מביטות כעת לכיוון טוב-טוב.
"אפשר?" שואלת שוב את סבתא בגינוני נימוס,
"בהחלט!" עונה לה סבתא כמשתפ"ית לפעולות אינוס.
מבטי הנשים בחדר מלוות את בדיקתה,
מלאת ארשת חשיבות של מנהיגה דגולה.
בוחנת את איברי במבטה,
תוך שמזיזה אותו בתנועות אצבעה.
מביטה היטב על העטרה האדומה,
ולוחצת עליה בחוזקה.
כל העת מביטות שאר הנשים בחדר במעשיה,
מתעניינות לראות ולשמוע על ממצאיה.
שומע אותן מצחקקות ולועגות,
רואה את מבטיהן בעיניים בוחונות.
היא מכאיבה לי אך איני מוציא כל הגא מפי,
בזמן שהיא מושכת וצובטת לאיברי.
אחותי הגדולה ששבה גם כעת מבית הספר והביתה נכנסה,
מתיישבת בסלון ומשתתפת עמן ב"חגיגה".
לא מסוגל לומר דבר או להתנגד,
עומד כך חשוף ומבושה ופחד מתנדנד.
הן מדברות על מה שדנו טרם לבואי,
כשעתה הן בוחנות ובודקות את איברי.
זה משפיל ומכאיב אך את קולי הן לא שומעות,
ותוך כדי התעלמות מוחלטת ממני - במעשיהן ממשיכות.
האיבר בסופו של דבר מזדקר,
והן עוטות על פניהן מבט מצטער.
נדות בראשן למראה גודלו הצנוע,
בעוד שבתוך ידיה הוא נותר כנוע.
היא משפשפת אותו בחוזקה,
וכולן מביטות בנעשה.
לא חולפות דקות ספורות,
עד שהוא משפריץ מעט טיפות לבנות.
הן ממשיכות לדון בממצאים,
תוך שסבתא משליכה לעברי מגבת עם כתמים.
מורה לי לנקות את הליכלוך שיצרתי,
והן מביטות בי ולא מציעות כל עזרה למרות שביקשתי.
אחותי לועגת ובקול צוחקת,
והן מחייכות אליה כשלספליהן עוד תה מוזגת.
אני נשלח לחדרי להכין שיעורים,
ומבעד לדלת שומע אותן מתדיינות בממצאים.
מציאות מרפאות שיכולות לעזור למצבי,
כל אחת מהן משתתפת פעילה וכאילו דואגות הן לשלומי.
הדמעות מרטיבות ומכתימות את המחברות,
כשמעבר לדלת שומע את דיבורן וצחוקן של הגבירות.
כבר יודע היטב מה הפועל היוצא של הפגישה,
ורק המועד של המשך הסבל נותר בליבי כתעלומה.
אחותי נכנסת ואותי מקניטה,
הודות לגיבוי המלא שמסבתא היא זוכה.
מסתגר לי בחדר כהרגלי,
ועתה מכירים אתם עוד פרק עלום מעברי.
