לאחר תקופה ארוכה בה לא נפגשנו,
כשמעת לעת בשיחות את הקשר תחזקנו.
קבענו לשבת לקפה במקום שקט ושומם,
באזור אשר מכל תנועת בני אנוש - דומם.
מביט אל תוך עינייך השחורות,
ועוקב אחר שפתייך שבחושניות נעות.
מספרת לי חוויות שונות מאז פגישתנו האחרונה,
ואני מביט בך שותה את דברייך בצמא.
ראשך עטור בתלתלים שחורים,
וגוון עורך מסגיר בנקל את מוצאם של ההורים.
בוהה אל תוך עינייך היפות,
וחיוכך הרפה מזכיר לי נשכחות.
צליל קולך מזכיר לי סיפורים בהם אותי שיתפת,
אירועים קשים שלהם בעברך נחשפת.
נכון שעליהם כבר התגברת,
ואומץ רב מזמן אזרת.
אך עדיין ליבי נצבט כשבהם נזכר,
בייחוד כשמביט בעינייך ומאזין לקול המוכר.
חוטף מיידך את הכוס שאוחזת,
ולראשונה נדמת - בעינניך השחורות בי מתבוננת.
מורה לך לעמוד מולי כמו בפגישה האחרונה,
בה נעמדת מולי זקופה ו...עירומה.
הבטת בי כששפתייך רוטטות מפחד והתרגשות,
לא מסוגלת לסרב ולא חשוב מה תהיה ההתרחשות.
מהנהן בראשי בסימן סתמי,
ואת מרכינה מעט את ראשך וממשיכה להביט לעברי.
מבטי הכעוס לא מותיר בך ספקות,
ואת כפתורי חולצתך עצבעותיך במיומנות פורמות.
למראה הנהון נוסף את מפשילה את החולצה,
והמכנס נושר בעקבותיה על האדמה.
זווית השפה רוטטת בעצבנות ללא שליטה,
כשפיטמות כהות נחשפות מהחזיה שהוסרה.
חזה מוצק ויציב,
שכ"כ אהבתי לו להכאיב.
מורה לך להתקרב אלי במהרה,
למרות ההשפלה מבטך בגאון נישא.
מביט אל תוך עינייך הגדולות,
מחייך אלייך ותר אחרי דמעות.
נשימותיך מטלטלות מעט את החזה,
כשבאצבעותיי מסיט מאיברך את התחתון שמכסה.
את דוממת נשימתך כבדה,
בולעת רוק ולא מוציאה כל הגא או מילה.
האצבעות נוברות בין שפתייך המגולחות,
ואת כבודך בגסות מחללות.
את שותקת ולא אומרת דבר,
רק מביטה עלי חרש ואולי מתפללת בליבך שאסיים כבר.
אצבעותיי נכנסות באין מפריע,
כשאת האגודל על הדגדגן כל העת מניע.
עינייך משדרות אולי מעט עצב,
כשבך נוגע ללא רשות והאגודל מעלה קצב.
שולף את היד מבין מבושייך,
ודמעה קטנה מתגלגלת אל עבר שפתייך.
מתנשמת בכבדות לחייך סמוקות,
ובתעצומות נפש עיניך לתוך עיניי יוקדות.
מפשפש בתיק שהבאתי ושולף כיסוי שחור,
שבמהרה מכסה את עינייך חוסמת קרן אור.
וכך חשופה ועירומה ניצבת כשעינייך מכוסות,
ומבעד לכיסוי נגלים רק שני נחילי דמעות.
ושוב אינך יכולה להחציף כלפי את מבטך,
עת שאני משתעשע בגופך.
מלטף ונוגע בכל פיסת עור חשופה,
ומתעכב ארוכות סביב כל פיטמה זקורה.
יונק ומוצץ ברעבתנות את שדייך,
נושך את הפיטמות ואת נושכת את שפתייך.
הפעם הראשונה ששמעתי שוב את קולך,
היה כשאחזתי בשערך ובפראות השכבתי אותך על גבך.
זו הפעם הראשונה שניסית מעט להתנגד לפשעיי,
וניסית לחדול אותי ממעשיי.
בחוזקה הזזתי את זרועותייך,
ובחבלים קשרתי את פרקי ידייך.
לא חלף לו עוד זמן רב,
ורגלייך נקשרו בפישוק רחב וזיכרון הילדות אלייך שב.
מניח מצבטים על הפיטמות הזקורות,
שאת חזי כעת ממש דוקרות.
סוטר לפות שנחשף לאחר קריעת התחתון,
את ממשיכה להתנהג כגיבורה,
למרות שיודע שבתוך תוכך בוכה.
מוצץ בתאווה את איברך הצר,
נהנה ממיצייך הניגרים מהמצב שנוצר.
אנחת רווחה נשמעת בעת שלפתע מפסיק,
והנה חושבת לעצמך שבטח בישבנך אפליק.
אך במקום זאת נועץ את איברי בחוזקה,
ובועל אותך משל היית כמו אז - בתולה.
השדיים רוטטים בכל תנועה,
ודמעותייך זולגות על כל לחי סמוקה.
מרגיש כי אני עומד עוד רגע להתפוצץ,
מסיר מעינייך את הכיסוי החוצץ.
מקרב את האיבר על פנייך חסרות ההבעה,
ונותן לאיבר לירוק תכולתו ונותר להביט בערווה.
שיערך סתור על פנייך היפות,
ואת ממשיכה להביט עלי בעינייך השחורות.
איברי ממשיך לטפטף נוזל על פנייך
בידיי ממולל בחוזקה את שדייך.
ואת אפילו לא מנסה להסיט את פנייך ולהתחמק.
מבינה ויודעת כי לא תצליחי למנוע ממני בגופך לשחק.
נושק לפנייך הדביקים,
ומשחרר ממך את החבלים והאביזרים.
אוסף את חפציי ולובש את בגדיי במהירות,
לא לפני שמשתין על גופך בקלילות.
את נותרת לשכב מפושקת על האדמה,
שוכחת שכבר אינך יותר קשורה.
יכולה לברוח ולנסות להינצל,
אך במקום זאת כבר לא אכפת לך שוב ושוב להיבעל.
נושק לשפתייך שמדבש מתוקות,
ונפרד לשלום ממך ומחזיונות מגרות!
מוקדש ל...