מדוע חלק מהדברים באים לנו בקלות וחלק פשוט לא באים לנו בכלל?
לאחרונה אני קוראת בלוגים בכלוב. הרבה בלוגים.
זה כבר לא המקום שאני מכירה ואוהבת (כן, יש כאלה ש*אוהבים* את הכלוב, בכל מקום יש חרא בריכוז גבוה, אל תהיו תמימים).
אני חושבת שכל חיי חיפשתי מקום להרגיש בו שייכת.
איזו קבוצת חברים, איזה תחביב, איזה תואר אקדמי, איזה ליין של מסיבות. משהו.
זה אף פעם לא הצליח לי.
להשתלב תמיד הצלחתי, הייתי חלק מהנוף. אבל *להרגיש שייכת*?
מעולם לא.
נחזור לכלוב.
אני מה שקוראים אותו כאן "דינוזאור"
הייתי פה מהימים הראשונים של הכלוב. תמיד בשלי, כותבת, קוראת. לא קוראת או מגיבה בפורומים, לא נפגשת עם גברים פרט למקרים מאד יוצאי דופן (סורי חבר'ה).
הבלוג שלי (למי שטרם הבין שאני ניק כפול) הוא סוג של בית עבורי. כשאני כותבת פה, אני עושה זאת על מנת להסתתר. קצת חופש ממנוי זהב.
לאחרונה אני מרגישה שהגיע הזמן לסגור ולהתקדם. למצוא פלטפורמה אחרת לכתוב בה את הגיגיי (שכן, 95% מהם לא קשורים לבדסמ בשום צורה).
מה אני אוהבת פה?
אני אוהבת שאתם קוראים את הבפנוכו שלי.
אני אוהבת שאתם מציצים לנשמה שלי ולא רק שאתם לא נבהלים, חלק מכם מעוניין להתקרב.
אני אוהבת לכתוב באופן אותנטי. אני אוהבת לחשוף את עצמי בתנאים שלי.
הלוואי וזה היה יכול להיות פשוט גם במציאות. הלוואי ויכולנו ללכת ברחוב ואתה היית מציץ אל נבכי ליבי, ואני לשלך.
