תחת השמש

אני חושבת על כך שלא הייתי רוצה להיות הפנטזיה שלך, כמו שאתה אינך הפנטזיה שלי. הייתי רוצה שנהיה מאד מוגשמים, ומושקעים ומאוהבים זה בזו. הייתי רוצה להיות מושגת עבורך ולא פרי אסור ומתוק. 

אני חושבת שהיינו מצליחים בחיים האמיתיים. 

איתי לא לוקחים משכנתא, לא בונים בית עם גדר לבנה, לא נגדל יחד ילדים, לא נשב בבית קפה עייף ונחליף משפטים ריקים, לא נכנס למיטה ביחד בלי להתחבק או בלי שתבעל איזה חור שתרצה.

אני קוראת פה בלוגים של זוגות בדסמים ואומרת לעצמי כמוך, פאק, זה יכול היה להיות אנחנו.

איזו מחשבה מפחידה, שזה אשכרה יכול להיות אמיתי?

"ניחמת" את עצמך ואמרת שזה שקר אינסטגרם.

כאן זה ההפך מאינסטגרם. כאן הכל עולה ומדובר עד כאב. אני קוראת את הזוגות האלה ואומרת לעצמי, פאק, הייתי רוצה שתתקיים גרסה כזו שלנו.

זוכר שבהתחלה סרבת להיפתח מהחשש הגדול מתיבת הפנדורה?

אני חושבת שאפשר לומר שהיא נפתחה ושמחה על כך. 

---------------

שמתי לב שבכל הקשרים המשמעותיים שלי למוזיקה היה תפקיד נרחב בתקשורת. אני תוהה לעצמי לאן כל המוזיקה שלנו תלך אם אנחנו ניגמר? 

האם אשמע אותה ברקע כשגבר אחר ייגע בי? כמישהו אחר ממך ירצה לקחת אותי למחוזות אחרים?

אתה תמיד איתי. 

כשהוא מרגיש נעים בקצה הזין בזמן שהוא מקניט אותי (או מתווכח, או מנסה ולעיתים מצליח להתנשא)

אני מרגישה את הדגדוג הנעים בקצה של הקצה של הקצה של הפוסי שלי. 

*

אם החיים האלה ייתנו לי הבטחה כי מדי תקופה אני אלמד דברים חדשים על עצמי ואצליח לבנות בפנוכו פחות שברירי, אני מוכנה למסע. 

* 

כשהתקלחתי הבוקר בשעה מוקדמת מדי לכל בן אנוש, פתחתי את חלון האמבטיה.

הסתיו כבר כאן הוא פשוט לא מגלה את זה לכולם עדיין. כשסתיו מגיע והעלים נושרים, השקט שלי חוזר אלי, מלטף ומרגיע. 

פגשתי הבוקר אדם מן העבר. הוא ידע מה הכפתורים הנכונים ללחוץ עליהם כדי להפעיל אותי. ואני כל חיי, מנסה להתחמק מאנשים שיודעים להפעיל נשמות צלולות. 

לא דיברנו יותר מדי, הייתי מופתעת מהמפגש הזה לאור יום, עם מסיכות על הפנים, לקח לי רגע להבין שזה הוא, זה אשכרה הוא. בראש שלי היה תסריט אחר ודמיוני לפגישה הזו, לא ככה.

*

הוא עשה פעולה אחת שהחזירה אותי לרגע מתוק מן העבר. 

אסף את שיערי הארוך שהיה מונח ומסובך בתוך השרשרת ובין משפקי השמש, סידר, העביר ליטוף עדין ואגבי על גבי. 

אני אוהבת שדואגים לי ככה. הרבה מאד זמן עבר מאז שדאגו לי ככה, בדיוק. הרגשתי לרגע כמו הילדה שאני תמיד, אני תמיד ילדה בנוסף לשאר הדברים שבאים עם השנים. 

נזכרתי בכל הפעמים שהיה מסרק את שיערי אחרי מקלחת. עם הרבה רוך, סבלנות. 

תשומת לב. 

אני אורזת את החיים שלי לקופסאות. כמות שקיות הזבל והדברים למסירה גדולה יותר ממספר הארגזים.

חשבתי שזו התרפיה שתעזור לי. להיפטר מחפצים עם מוזיקה ברקע ובירה מלכה (לא טעים) אבל אני צריכה לכתוב. יותר משאני צריכה "סתם לכתוב" אני צריכה שיקראו אותי. 

בואו לסיור בנשמה של נשמה צלולה.

גיליתי מספר דברים משמחים בימים האחרונים. 

- אני יכולה להיות השקט של מישהו. זה מצרך נדיר, והנה, יש בי לתת. 

- המגע שלי יודע לקלף שכבות. לא רק לחרמן. 

- אני פגיעה. זה מבהיל אנשים.

ואני חייבת שמי שחבר/ה שלי ירשה לעצמו להיות פגיע גם. כי זו חברות אמיתית, מקולפת. 

- לא את כל בני האדם צריך לקלף. יש בני אדם שזה בסדר גמור להשאיר אותם כפי שהם. 

- אני מאד רוצה איש שיהיה שקט בשבילי. גם. וגם כזה שיבוא לפרק לי את הספה כי כל הסיפור הזה גדול עלי. 

- לגיטימי מאד לבכות. יש לי את כל הסיבות לבכות. אני באי ספיקת זמן, הלחץ הזה הביס אותי. אז זה ממש בסדר לבכות. 

- אפשר להיות עצובה, חרמנית, שמחה ומשוגעת על החיים all at once. 

למה אני מחפשת חיבה איפה שאין לתת? 

הוא גורם לי להרגיש יפה. 

איזו אישה לא תרצה בכך? 

הוא תמיד נפעם ממני. הוא תמיד מוסיף מילים למבט המעריץ שלו. 

אתמול ביקשתי ממנו שילטף אותי קצת לפני שנתחיל. הוא התיישב מעלי והוריד את מכנסי. לגופי תחתונים שידעתי שיהיו לו קשה להתעלם מהם. 

התחתון נשאר לגופי. הוא מרח אותי במעט שמן גוף והחל לעסות את כפות רגלי ומשם טיפס מעלה, שוק, ירך, מותן, חזה, ליטוף ונשיקה. 

וחוזר חלילה. 

עצמתי עיניים והתמסרתי לעונג הממכר הזה, האגן שלי התחיל לנוע מעלה ומטה, כבר רציתי אותו בתוכי.

הוא התרומם ולחש לאוזני: היום ניקח את הזמן. 

ואז הוא ירד חזרה מטה והחל ללקק אותי עם לשונו החמה והמיומנת. התחתון עדיין עליי. הוא נושם אותי אליו. אני דוחפת את האגן שלי לפניו היפות. 

"תשחק איתי" ביקשתי.

עברו דקות ארוכות עד לרגע בו הלשון שלו נגעה בלב הפועם שלי. 

הוא רך, מתמסר, מלטף, מחבק, מכיל, מביט, מעניק, חסר גבולות, מכור אלי, לעור שלי, לגוף שלי, לריח, לצחוק, לאנחות, הוא כנוע, הוא יודע לקבל בחזרה, הוא לא מתבייש לבקש, הוא מתמיד, הוא יסודי, מעמיק, סבלני, הוא חיה רעה, הוא מזיין חזק, הוא חודר לישבני, הוא לופת את שדיי, הוא סוטר לי, חזק ומדויק, הוא מושך בשיערי, הוא מרים אותי לשחקים, הוא עוזר לי לשבור שיאים של אורגזמות, הוא הכל, הוא כלום, הוא בשבילי. הוא לא.

הוא לא. 

מדוע חלק מהדברים באים לנו בקלות וחלק פשוט לא באים לנו בכלל? 

לאחרונה אני קוראת בלוגים בכלוב. הרבה בלוגים. 

זה כבר לא המקום שאני מכירה ואוהבת (כן, יש כאלה ש*אוהבים* את הכלוב, בכל מקום יש חרא בריכוז גבוה, אל תהיו תמימים). 

אני חושבת שכל חיי חיפשתי מקום להרגיש בו שייכת. 

איזו קבוצת חברים, איזה תחביב, איזה תואר אקדמי, איזה ליין של מסיבות. משהו. 

זה אף פעם לא הצליח לי. 

להשתלב תמיד הצלחתי, הייתי חלק מהנוף. אבל *להרגיש שייכת*? 

מעולם לא. 

נחזור לכלוב. 

אני מה שקוראים אותו כאן "דינוזאור" 

הייתי פה מהימים הראשונים של הכלוב. תמיד בשלי, כותבת, קוראת. לא קוראת או מגיבה בפורומים, לא נפגשת עם גברים פרט למקרים מאד יוצאי דופן (סורי חבר'ה). 

הבלוג שלי (למי שטרם הבין שאני ניק כפול) הוא סוג של בית עבורי. כשאני כותבת פה, אני עושה זאת על מנת להסתתר. קצת חופש ממנוי זהב. 

לאחרונה אני מרגישה שהגיע הזמן לסגור ולהתקדם. למצוא פלטפורמה אחרת לכתוב בה את הגיגיי (שכן, 95% מהם לא קשורים לבדסמ בשום צורה). 

מה אני אוהבת פה? 

אני אוהבת שאתם קוראים את הבפנוכו שלי. 

אני אוהבת שאתם מציצים לנשמה שלי ולא רק שאתם לא נבהלים, חלק מכם מעוניין להתקרב. 

אני אוהבת לכתוב באופן אותנטי. אני אוהבת לחשוף את עצמי בתנאים שלי. 

הלוואי וזה היה יכול להיות פשוט גם במציאות. הלוואי ויכולנו ללכת ברחוב ואתה היית מציץ אל נבכי ליבי, ואני לשלך. 

אני רוצה לומר לך, 

זאת לא אשמתי שאני ככה

אתה יודע, חוויות מעצבות, הסביבה שגדלתי בה. 

עוד בגן היו לי עיניים עצובות. 

כשאני צוחקת אני חושבת שזה מכוער, אני מכוערת, ואתה תמיד גומר כל כך יפה

כשאני בוכה. 

כשהייתה לי הסבלנות (מעטות היו הפעמים)
שלפתי את הקרמים, השמן, הפצירה וטיפלתי בכפות ידיו המושלמות בין כה, בסבלנות גדולה ובאהבה גדולה עוד יותר
זה היה מעמיד לו את הזין תוך שניות, עצם הטיפול, תשומת הלב, ההתייחסות הקפדנית ותשומת הלב שלי לפרטים.
כשסיימתי הוא היה בודק ומעיר הערות לתיקון, אנשים של פרטים קטנים מוציאים ממני את המיטב.
ובסוף, שהכל היה נקי, משויף ונעים,הנחתי פניי בין כפות ידיו והתלטפתי, כמו כלב, כמו חתול
כמו אחת שרוצה שיאהבו אותה
כמו אחת מוקירת תודה.

כשהוא מזיז את שיערי הארוך מהפנים שלי כדי להביט בי בזמן שאני עליו והוא בתוכי
אני מרגישה יפה.