אני אוהב לכתוב עם העפרון שלי... אבל אני כותב ובורח.
החיים לימדו אותי שרק החזק שורד ואני מפחד להיות חלש.
מציק לי שאני לא מכיר אותך, אבל משום מה אני מרגיש איתך נינוח... נינוח ובטוח. אולי זה בגלל שאת טובה ורגישה, אך אני חושב שזה בעיקר בגלל שאת מבינה. את מבינה מה אני רוצה, ויותר מכך, את מבינה מה אני צריך.
העיפרון שלי קהה... אני משרטט בקווים חלשים וחסרי ביטחון. אני מחביא אותו מתחת למיטה, מתבייש בו. אבל את תוחבת את העיפרון בידי, פורצת בבת אחת את ההגנות והמכשולים שפרסתי על גביו.
אף אחת מעולם לא עשתה את זה עבורי, בעצם אף אחת מעולם לא עשתה שום דבר עבורי... תמיד הייתי בשביל אחרים.
את מיוחדת!!
את יודעת כמה אני רוצה... אבל תמיד פחדתי.
פחדתי שבחשכה הן יעלמו ואני אשאר לבד... חלש.
אני ממש רוצה... אני צריך להיות שייך... זה נעים לי... זה לא משחק עבורי.
אני לא יודע אם את שם בכלל - אני מפחד שתיעלמי.
בבקשה תגידי שאת לא משחקת.
