פי הבאר

ברור שאין לי מה לחפש כאן.

אני כבר לא בדסמית. 

כולם פה ילדים שמשחקים בבולבולים קטנים.

ודגדגנים, נו, היינו הך.

זה משעמם אותי כל כך.

נעצבתי :(

 
לרוב מדמיינת את הדרך, את החיים, כמים זורמים, כנחל, כנהר, ואני שטה,

לרוב בקאנו, לפעמים עם דולפינים או סלמון קשוח, סרדין, קרפיון מבוהל,

לפעמים פוגשת אגם שלו, טובלת במים, שוחה על הגב, לפעמים מערבולת,

מפל גועש, צונחת אל אוקיינוס קפוא, מוצאת לוויתן, כריש דם, שומעת זמרת

הסירנות, זמר מר מתוק, ציפורים בתולות חגות סביב, היצקוק מאוהב בדפנה

דה מוריאה, פאם פטאל, נלכדת בביצה טובענית, ניחוחות מסתוריים, רקב

וטחב, לא בלתי נעימים, סביב נרקיסים, הכי אוהבת נרקיסים, לפעמים נתקלת

בסלע נעוץ, בהר חוסם, נאלצת לצאת אל היבשת, לחפש מעקף, לצעוד ולצעוד,

גם כשחם, יבשושי לי מדי, גם כשקר, לא אוהבת קור, לפעמים מתפצלת הדרך,

נדרשת לבחור, לפעמים בלית ברירה - הדרך בוחרת עבורי, וכן הלאה, ממשיכה

עם הזרם, או שלא, היטב זוכרת מקור הנביעה, חושקת יותר ויותר במים זכים,

צוננים, מבקשת את פי הבאר יותר ויותר

.

יצירה משובחת של Elisa Riemer

.

חזרתי הביתה.

זהו.

העפתי כפכפים לערמה שבפינה הוותיקה, שם, לפני שנים, היו הנבחרים מחכים שפופים, חוטפים

עקב בראש מדי פעם, קצת מושפלים, טיפונת מתביישים, אם כי לרוב היו פשוט מונחים שם, אסירי

תודה, משוחררים מצלם אנוש כלשהו, מאפשרים לעצמם לרדת אל הנמוכים הנחשקים, מתמסרים

לתחושת אי היותם, מוטלים בין חפצים משומשים אחרים שהושלכו כלאחר יד, נחים ותו לא.

זוכרים איך מרגישה נעל?

.

שנים שלא הייתי פה.

מעניין מה השתנה בכם, בי,

באתר היפה הזה של כלובי.

מינית כמובן.

נדבר ארוכות בהזדמנות ראשונה,

ובינתיים אהלן סוטים חמודים שלי,

לא סגורה על כך שהתגעגעתי,

אבל באתי בכל זאת,

אולי חזרתי.

מה שלומכם היום?