פי הבאר

חזרתי הביתה.

זהו.

העפתי כפכפים לערמה שבפינה הוותיקה, שם, לפני שנים, היו הנבחרים מחכים שפופים, חוטפים

עקב בראש מדי פעם, קצת מושפלים, טיפונת מתביישים, אם כי לרוב היו פשוט מונחים שם, אסירי

תודה, משוחררים מצלם אנוש כלשהו, מאפשרים לעצמם לרדת אל הנמוכים הנחשקים, מתמסרים

לתחושת אי היותם, מוטלים בין חפצים משומשים אחרים שהושלכו כלאחר יד, נחים ותו לא.

זוכרים איך מרגישה נעל?