תמונות מצב

עולם ורוד רואים רק דרך עיניים אדומות.

והן אדומות, מכל הסיבות הלא נכונות.

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, היש לא אפשרי והאין בלתי אפשרי.

אני חושבת על הדברים שאמרתי לא מזמן, כששקלתי את הכל והגעתי להחלטה והיה לי ברור בדיוק לאן זה הולך ואז טרפת לי את כל הקלפים ועשית אותי לבחורה המאושרת בעולם ועכשיו, עכשיו כל מה שעולה לי לראש זה הציטוט הנדוש, הדיפלומטי והטיפשי:
"דבריי הוצאו מהקשרם"
שזה כמו להגיד, זו אשמתך ואני מתנער מכל הסיפור.

וזה גורם לי לחשוב, האם כנות היא עוד משהו אגדתי שאני מאמינה בו אבל לא קיים אצל אחרים?

לא נשארו בעולם שלנו דברים נקיים?
אהבה, נתינה, אמון, חמלה, עזרה, כנות, צחוק, חום, אושר.
זה כבר לא אומר כלום לאף אחד? המילים האלה הן רק חלק מטקסט בסיפור יפיפה שסוגרים עליו את הכריכה?

כולם עסוקים בלשחק תפקיד מושלם בהצגה של החיים שלהם, משננים וזוכרים את הטקסט יפה יפה ובסוף היום כשהם סוגרים את הספר, סגורים בבתים שלהם שמקושטים בכל מה שיכלו למצוא שיסתיר ויכסה, במיטה בחושך, בשקט של הלילה, כשסוף סוף אין קהל ואפשר להפסיק לשחק, ברגעים האלה יודעים. למחרת בבוקר, במאית השניה הזו שבין שינה וערות, ההבנה הזו היא בלתי נסבלת, אז מסננים אותה כמו שיחת טלפון ממספר טורדני וקמים להתחיל מערכה נוספת.

אהבה, אמת ויופי.
עוד סיסמא בכדי למכור פרקי המשך ובלבד שההצגה לא תגמר?

אני לא מבינה איך כסף יכול לשלוט בצורה מוחלטת שכזו.
נראה לי ברור עד כאן שאני כנראה לא מבינה הרבה דברים ומי שאני לא מובן להרבה אנשים.
אני מודעת לאחריות שיש לי בחיים אני בוחרת לא לתת לזה לשנות את מי שאני ומה שאני מאמינה בו.
והרי בחירות זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות.

אני תוהה איך תראה סגירת המעגל של הסיפור הזה.

דפי.