לפני 5 שנים. 15 בפברואר 2019 בשעה 18:04
פגישה ראשונה,
לא אמרנו מילה.
הוא כיון שעון עצר, הניח על השולחן, ישבנו אחד מול השנייה, השעון צלצל, הוא קם ויצא מהחדר, התלבשתי והלכתי הביתה.
פגישה שנייה,
לא אמרנו מילה.
הוא כיון שעון עצר, הניח על השולחן, ישבנו אחד מול השנייה, השעון צלצל, הוא קם ויצא מהחדר, התלבשתי והלכתי הביתה.
פגישה שלישית,
לא אמרנו מילה.
הוא כיון שעון עצר, הניח על השולחן, ישבנו אחד מול השנייה, השעון צלצל, הוא קם ויצא מהחדר, התלבשתי והלכתי הביתה.
פגישה רביעית,
התחילה סופה בחוץ,
רעדתי באופן בלתי נשלט.
הוא קם, לקח שמיכה, הניח אותה עליי וחזר לשבת.
לא אמרנו מילה.
השעון צלצל, הוא קם ויצא מהחדר, התלבשתי והלכתי הביתה.
פגישה חמישית,
כשנכנס לחדר, הוא הבחין שהכרית מונחת למרגלות הכורסא שלו, אני עמדתי לידה, ראש למטה.
הוא התיישב על הכורסא, סידר את הזווית של הכרית ונשען על הכורסא.
התיישבתי על הכרית לידו 10 10 דקות אחר כך השענתי את ראשי על הרגל שלו.
השעון צלצל, הוא קם ויצא מהחדר, התלבשתי והלכתי הביתה.
פגישה שישית,
כשנכנסתי לחדר, הבחנתי שהוא הניח את הכרית באותו אופן ששמתי אותה בפעם האחרונה, למרגלות הכורסא שלו.
התיישבתי על הכרית, הוא נכנס לחדר, התיישב על הכורסא והנחתי עליו את הראש.
הוא לא כיוון שעון.
כשעה וחצי לאחר מכן התעוררתי, הרמתי את העיניים אליו, הוא ליטף את ראשי, קם ויצא מהחדר.
התלבשתי והלכתי הביתה.
פגישה שביעית,
הזזתי את הכרית הצידה, התיישבתי על בירכיי, שעונה קדימה לריצפה עם ידיים פרושות קדימה.
הוא נכנס לחדר ויצא ממנו.
המהירות שבה הלב שלי דפק הייתה לא אנושית, לא הזזתי שריר.
כשחזר לחדר, נעמד לצידי וסגר את הקולר על צווארי.
*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*
4 חודשים אחר כך,
נסענו במכונית שלו, לא ידעתי לאן, אבל זה לא היה חריג, לאחר כשלוש וחצי שעות נסיעה הוא עצר בצד.
יצא מהרכב, פתח את תא המטען והוציא ממנו משהו שלא שזיהיתי בהתחלה.
הניח אותו בצד השני של הכביש וחזר לכיוון האוטו.
הוא פתח לי את הדלת, חיבר את השרשרת לקולר, הוליך אותי לצד השני של הכביש והורה לי לשבת.
הוא שחרר את השרשרת מהקולר ולאחר מכן את הקולר מהצוואר שלי.
חצי שעה אחר כך, כשהרמתי את הראש בפעם הראשונה, שמתי לב שהרכב כבר לא בנמצא.
לא העזתי לזוז.
כשעה נוספת והדמעות התחילו.
אחריהן הגיעו גם הרעידות והבכי הבלתי נשלט.
מספר שעות לאחר מכן ואני מתהלכת ומתייפחת עם ארגז בידיים, ללא שום מושג איפה אני, אבל זה אפילו לא עבר לי בראש.
מה שקדח לי במוח הוא למה?
מה שייקדח לי במוח עד היום הוא, אם הייתי נשארת, אם לא הייתי זזה מהמקום, האם הוא היה חוזר?
כיף פה בגדול.
דפי.
