אני עומדת על הבמה ביום הזיכרון,
הגיטרה מנגנת את הפתיחה ואני מנסה להתחיל ולשיר
הבחור שמנגן ממשיך ומנגן ואני עומדת שם ונחנקת מדמעות
זה לעולם לא קורה לי
אני לעולם לא נשברת
אני עומדת שם על הבמה ונחנקת מדמעות
ונראה כאילו רק אתמול הייתם איתי כולכם וחייכתם
ואני זוכרת את הסיפורים שלו על הדברים שראה, הדברים שעשה
ונזכרת בבני גילי שעד היום לא מסוגלים לדבר על מה שהיה
ונזכרת באחים שלי שלעולם לא שיתפו את מה שעברו
אבל מילים כאן הן שקט
ורואים להם בעיניים
רואים להם בידיים
שומעים את זה בלילה
ומרגישים את זה בקול
האהובים שלי נשארו שם
אלו שכבר לא יחזרו
ואלו שחזרו
אני עומדת שם על הבמה ונחנקת מדמעות
ואם רק יכולתי להגיד שזהו
מהיום רק ימי זיכרון עם תאריכים ישנים
ואני עומדת שם ונחנקת מדמעות
כי אני יודעת שהמעגל הזה שנה הבאה יגדל
6 דרגות של קירבה בעולם
דרגה ראשונה של שכול בישראל
דפי.