תמונות מצב

חושבת שחלק מהמשיכה היא האפשרות לשחרר,

ביום יום, אני תמיד מאד מאד על הדברים, מיליון עיסוקים המון אחריות.

אצלו, יכולתי פשוט להפסיק. באיזשהו מובן, לעצור את הזמן, לחתוך את החלק הזה החוצה וכאילו הוא מתקיים בוואקום. זו יכולת מופלאה שלו שלא הצלחתי לשחזר.

השקט הזה הוא price less.

חלק גדול מזה לדעתי, זו ההתמסרות הטוטאלית, לסמוך בעיניים עצומות, לדעת שמישהו אחד מחזיק את הכל, אבל באמת מחזיק את הכל, מישהו אחר דואג, לי, מכיר אותי, לא יפגע בי בחיים, לא משנה מה הוא עושה, אני יכולה לסמוך עליו שזה הדבר הנכון והמתאים ותמיד תמיד לצאת מבועת הזמן הזו עם חיוך, סיפוק והכלה ובאיזשהו מקום, גם אהבה.

הוא תמיד דחף, שאהיה הכי טובה, כל מה שאני רוצה להיות, דאג למבחנים, עבודה, תחביבים, הגשמה עצמית.

לפעמים כשאני חושבת עליו ככה, אני לא מצליחה להבין מה הייתה הבעיה, אבל אם תקראו טוב בין השורות שכתבתי, תבינו שלכל מטבע יש גם צד שני.

הווה:

היום שכבתי על הבטן מול הלפטופ על ספה במשרד ועבר שם מישהו שאמר לי את הדבר הבא:

כמו נערה מתבגרת שמדברת פעם ראשונה בצ'טים של נענע את נראית.

דפי.