מהיום הראשון, חוקי הבית,
"את עכשיו יכולה להישיר מבט ולהסתכל לי בעיניים, רק כדי שיהיה לך זיהוי רגשי, ברגע שאומר, את לא מרימה אליי יותר מבט, אלא אם אומר לך לעשות זאת"
________________________________
הגעתי אליו אחרי חודש וחצי כמעט, עמוס מאד, המון עבודות ומבחנים שלא היה לי זמן לשום דבר אחר.
נכנסתי למקלחת, התנגבתי טוב ביציאה, אספתי את השיער, והתיישבתי ליד הצלב, ידיים פרושות כלפי מעלה על הירכיים, ראש למטה.
תמיד, הדבר הראשון שהבחנתי בו היה הריח של הבושם שלו שמילא את כל החדר, הדבר הבא אחר כך, היו הנקישות של העקבים על הרצפה, זיהוי רגשי, מיידי, מציף.
עוד לא הספקתי לקחת נשימה שניה ומכה של קיין נחתה לי על כפות הידיים ומיד אחריה עוד מיליון כאלה, או לפחות כך היה נדמה לי.
העור נקרע לי בכפות הידיים, אני בקושי מצליחה לזהות את המבנה של היד מעורבב עם הדם שנוזל מבעד לעיניים המוצפות שלי.
אספתי את כל מה שיכולתי בתוכי בכדי לא להרים את הראש, להמשיך ולהשפיל מבט, הדמעות בתוכי חונקות אותי ולא מאפשרות כניסה ויציאה של אוויר.
הוא לא אומר מילה.
אני מרגישה את העקב שלו על הכתף שלי, הוא דוחף אותי עם הרגל למטה, אני משתטחת עם הידיים פרושות קדימה, שעונה קדימה, כפות הידיים נפרשות על הרצפה הקרה ולשנייה אני מתנחמת בקור הזה.
עוד לפני שמצאתי איזון, העקב שלו רומס לי את יד ימין ואז עם כל משקל גופו הוא נעמד לי על כפות הידיים.
אני משתנקת בקול מעורבב עם צרחת כאב איומה שנדמה שיצאה ממעמקי הנשמה שלי.
הוא לא אומר מילה.
הוא זז לעמוד לצידי, ההקלה שחשתי באותו רגע, משהפסיק לדרוך לי על הידיים, אפשרה לי להבחין בפרט נוסף, אין מוזיקה ברקע כמו תמיד. המחשבה הזו נקטעת לי כשאני מרגישה את הקיין מתחת לצלעות שלי, והוא דוחף אותי למעלה עם הקיין לישיבה זקופה ואז בועט לי בתחת עד שאני נעמדת על שתי הרגליים, עם קצה הקיין הוא מצמיד אותי עם הגב לקיר, המבט שלי מושפל ואני רואה את הנעליים שלו, הוא עומד במרחק נשימה ממני, אני מריחה את הבושם שלו והוא מחליף לי את האוויר בריאות, אני יכולה להישבע שאני מרגישה את החום גוף שלו למרות שהוא לא נוגע בי, הוא עומד כך דקות ארוכות, אני לא יודעת איך אני עומדת כך את הדקות האלה איתו.
הוא לא אומר מילה.
הוא לוקח מספר צעדים אחורה ואני שומעת את השריקה של הסינגל טייל מאית שניה לפני שהוא נוחת עליי, פעם ראשונה, שניה, שלישית ועוד ועוד ועוד, כל פעם הוא מצליח לפגוע בדיוק באותן נקודות מאחורי הברכיים. אני משכנעת את עצמי שזו הייתה הכוונה שלו, שבגלל זה הפעם אין מוזיקה, כדי שאוכל לשמוע את השוט מפלח את האוויר, מסבירה לעצמי בראש שהוא תכנן את כל זה, שהוא חשב עליי ועל הרגע הזה ושאני חייבת לא לאכזב אותו ומחזיקה את כל כולי במחשבה הזו.
ונכשלת, הברכיים שלי מתקפלות מעצמן ואני נוחתת על הרצפה.
הוא לא אומר מילה.
בבכי היסטרי, מהכישלון שלי יותר מהכל, אני מנסה לקום חזרה, אך לא מצליחה למצוא תמיכה, כפות הידיים הפצועות שלי לא מאפשרות לי נקודת אחיזה יציבה. הוא עם המחבט ביד מתקרב אליי, מצמיד אותו לקצה הראש המושפל שלי, מורה לי להישאר על הרצפה. אני שוב על הרצפה, הטוסיק שלי נשען על כפות הרגליים, הוא נעמד מעליי, בפישוק, הרגליים שלו משני הצדדים שלי, במרחק, לא נוגעות בי, אך העמידה הזו שלו מעליי מאלצת אותי להתכופף קדימה. עם המחבט הוא מכה בי בכפות הרגליים בלי הפסקה, לשנייה הייתי בטוחה שיש לו שני מחבטים והוא מכה בי זמנית עם שניהם בכדי שלא תהיה הפוגה בין מכה אחת לשנייה.
"מאסטר"
הכל מפסיק.
איכשהו הוא שמע את הלחישה שלי בין כל המכות.
הוא עכשיו יושב מולי, איתי, על הרצפה. מניח את הידיים שלי עליו ברכות אין סופית.
"תסתכלי עליי"
דפי.
