הן יהיו בסדר.
את לא.
אצלן, מה שקורה בפנים משתקף רק בעיניים ולעיתים,
אצלך זה נכנס מבעד לדלת עוד לפני שהגעת.
לכן, אותן ירצו להציל, יהיו מוכרחים להציל.
בך לא יגעו.
מצילים את הנסיכות, לא את חיות הפרא,
אותן במקרה הטוב לוקחים מאחורי הצריף ויורים בהן.
אצלן, זה אלגנטי, חינני, עדין, שברירי, יפיפה בצורה הדפוקה ביותר שלו,
אצלך, זה בלגן שאף אחד לא רוצה לגעת, כזה שמקומו בבית חולים לחולי נפש,
מאחורי שלושים מנעולים שאף אחד לא רוצה לפתוח לעולם.
ובגלל זה אני אחזיק אותך אצלי,
כי את יודעת שאף אחד לא ירצה אותך לעולם,
והכרת התודה והנאמנות שאני יכול להוציא ממך הן כאלה שאני לא אצליח להשיג מאף אחת מהן.
את יודעת את זה,
תגידי את זה,
תשבי כאן ותכתבי את זה , ואני רוצה לשמוע אותך אומרת בקול כל מילה שאת מקלידה.
עכשיו תמחקי את הכל,
את יודעת למה.
נכון,
כי זה לא מעניין אף אחד,
עצם זה שישבת לכתוב זה פאתטי,
תסתכלי על עצמך,
מה את משרתת?
למה את קיימת?
תסתכלי על העולם כמו שאת מכירה אותו, תבחני אותו, מה יש בו, איך הוא עובד, את המקומות, האנשים,
עכשיו תדמייני אותו בלעדייך.
לא, הוא לא טוב יותר, הוא גם לא רע יותר,
הוא בדיוק אותו דבר.
איתך או בלעדייך,
אין לך משמעות,
את לא משנה,
את לא משמעותית.
אפילו לא זכרון.
עכשיו תנקי את הבלגן הזה,
שלא יישאר אפילו סימן.
