אני מרגיש כמו בסיפור ההוא, זה של סער.
של תחושה אפורה נעימה, חורפית, ליד התחנה המרכזית הישנה. אני יושב באוטובוס וחושב. ההרגשה הזו עוטפת אותי, מגנה עליי מפני מה שנקרא המציאות הכואבת, החיים האמיתיים.
ואז לאחר כמה שעות אחרי, שיירים של אותה תחושה נשארים במוח והגו כבר מתגעגע אליה, אני נאלץ להתמודד עם עוד עובדה כואבת. פה- איפה שאני לומד, אני לבד. אין לי חברים פה, אין לי באמת אנשים שאוהבים אותי ושיכאב להם בלעדי, או לפחות יתגעגעו אליי.
זו המציאות הכואבת והפנים שלי מראות את ז ואף אחד לא שם לב, אני בספק אם מישהו ישים לב... רצון ללמוד ולשכוח מהכל עולה בי ואני יודע שזה בלתי אפשר, אני יודע שזה לא ריאלי, בטח לא אצלי.
וזהו, ואני הולך מהר וכואב לי מאוד ברגליים אני מרגיש כאילו אני הולך על סכינים אני שומע מזיקה מנסה להתחמק, במשך 45 דקות זה מה שאני עושה בסוף אני מתחיל להרגיש את שריריי הבטן שלי. הלוואי ויכולתי להמשיך עוד 45 דקות לפחות כדי להרגיש את השריפה הזאת יותר. בינתיים כואבת לי הבטן ויותר גרוע כואב לי הלב, אני מרגיש כאילו הוא נשבר ולא בא לי כלום חוץ מלכתוב. לכתוב, לכתוב, לכתוב. לא לשמע כלום, לא לחשוב כלום, לא להרגיש כלום, לא לראות כלום, לא להריח כלום, להיות כלום. פשוט לכתוב ולשחרר ולא לתת לעצמי להיכנס אל תוך המערבולת הזאת שנקראת אנושות. לא אני לא מתבכיין אני פשוט מוציא את מה שאני מרגיש, אם זה מוציא אותי ילד קטן שיהיה. כבר לא ממש אכפת לי.
שלוש שעות אחרי...
תודה לאל על הטלפון, תודה לאלה על קלייר, ותודה לאל על הניקיון שהרבצתי למטבח!
לפני 19 שנים. 9 בנובמבר 2005 בשעה 13:38