מקלחת חמה וארוכה, הטיהור של הגוף שלי מהפגיעה, הכאב, היצרים שלי, הכל ירד לטימיון. הם עדיין שם מחכים לי, תובעים זכותם על מחשבותיי, מוחי, ליבי.
אינני יודע מה לומר יותר, מילותיי אינן שוות דבר.
חץ ראשון בתוך ליבי המתלווה בפמליה של אחיו אשר לא ממהרים לבוא, דואגים שתמיד אכאב לא אצליח להתמודד מול הראשון ואז אסבול מכאבו של השני וכאבו של זה שאחריו וכך הלאה....
העיניים שלך מצליפות בי מכאובים אין ספור, לא רציתי את זה, לא יצרתי את זה, זה לא באשמתי אך איכשהו הנטל מגיע אליי...
"איך?" אני שואל וליבי אינו מסכים להרפות, חומות אחר חומות שמתפרקות... לא לא פירוק עדין או פירוק נכון, פשוט פירוק ברוטלי, הן נופלות מעוצמת ההדף על ליבי...
אני מרגיש את עוצמת הכאב, חילול הקודש, הזוועה שמתחוללת ואינני מצליח לעצור... אני מרגיש כמו יצור פסיכוקינטי שחפצים מסתובבים סביבו במהירות על הורסים כל מי שמתקרב, והילד הזה, אני, עוצם עיניים מהפחד והם מסתובבים מהר יותר ויותר מגדילים את מסלולם ופוגעים ביותר ויותר אנשים.
חלק בי רוצה למות, לחלק בי יש רצון שהמים שמחיים אותי, כל פעם מחדש, יהרגו אותי, יחלחלו עמוק אל תוך ראותיי ויטביעו אותי מבפנים, האירוניה.
לפני 19 שנים. 19 ביולי 2005 בשעה 19:12