פגעתי באנשים כל החיים שלי, פגעתי שוב ושוב וכל פעם מחדש אני פוגע...
אני מגיע לשלב בחיים שלי של התפתחות, של להוריד הכל להישאר עירום ואז אני פוגע שוב, מבלי לשים לב, אני פוגע...
נמאס לי לפגוע! נמאס! די! אני לא רוצה את זה יותר! את לא מבינה, נמאס לי לפגוע בהם! נמאס! אני מרחיק אנשים ממני ואני לא יודע איך להפסיק....
די!!!!!
די....
אני יודע שאת מרגישה את זה, אני יודע כי היא גם פה, בוכה איתי...
את רואה אותה?! זה אני! אני! את שומעת!? אני! אני כואב! אני מכאיב!
אני כבר לא יודע איך להפסיק, גם אחרי כל מה שלמדתי ממך, כל מה שלמדתי מהעומק, היופי והטוהר שלך אני עדיין לא יודע איך להפסיק!!!
אני לא יכול לכבול את עצמי! אני אמות! אני לא רוצה למות! אני רוצה לחיות, לנשום, לרפא, להכיל, להעניק, לתת, לאהוב! להיות אני! כן! זו המהות שלי, כן אני יודע שלהכאיב זו לא המהות שלי אבל זה מה שהן גורמות לי לעשות!
אני זוכר את התרגיל ההוא, אני זוכר כמעט הכל, איך נגעתי בה והיא קיבלה אותי לתוכה, איך נכנסתי, הבנתי, נטמאתי ויצאתי, חדש, נקי, טהור הולך ונכנס לאגם ההוא מברך את התינוק ההוא, עם העיניים הגדולות יודע שאהיה דוד טוב, דוד נפלא!
כן, אני זוכר את החיזוי הזה, לא, זאת לא טעות אני נפלא אבל נמאס לי...
נמאס לי סופית.
די לי, די לך, די לכולם.
די וביי.
לפני 19 שנים. 20 ביולי 2005 בשעה 8:22
