הוא מסמס ואני מכין את עצמי נפשית. רוצה להגיד לטבח השני שהגיע הזמן לסיגריה שלי אבל הוא רואה ואומר לי; "לך כבר".
סיגריה, אני, פינת רחוב, לחץ, חשש. ופתאום זה מרגיש כאילו לא עברו השבועות ואני מחכה שהוא יאסוף אותי. העיניים שזזות משם לפה ובחזרה כל שלוש שניות. מכסות את כל הכביש לאתר מתי הרכב מתקרב. אני מזהה אותו. הרכב מרגיש שונה מהאחרים. אולי זה אני?
אני פותח את הדלת ולוקח את המחטים והכסף לשוט {"אתה עיצבת אותו, הוא שלך. תחשוב על זה כמו מתנה לוולנטיין"}.
הוא מחייך אלי, נו באמת! אתה חושב שאתה יכול להתנהג שמח ומשעשע והכל יהיה בסדר? מה לקחת? תביא לי גם!
"היי" הוא אומר והעיניים בורקות.
"היי" אין לי כוח למשחקים שיביא לי את הדברים שלי ויעוף.
"מה קורה איתך?" הוא אפילו נראה כמעט מעוניין לדעת, בטח קנה חומר טוב :).
אני רוצה להגיד; "מה אתה חושב שקורה? השולט שלי {AKA, אתה} זרק אותי אתמול. בטלפון! נכון מניאק?" אבל במקום אני משיב; "אני בסדר".
הוא נוגע לי ביד. אלוהים מה יש לי מהמגע שלו? לתעב ולהתענג מאותו מגע, באותו הזמן.
הוא מנסה להמשיך עם זה לאנשהו. לא אכפת לי מה הוא רוצה הוא יקבל על הראש. אני מבהיר לו באופן חד וחלק שאותי לא זורקים דרך הטלפון. הוא טוען שוב ושוב לאותה טענה. קשה מדי, אנושי יותר, בלה בלה בלה.
אני אחזור על זה שוב מכיוון שיש עוד סיכוי שאתה קורא את זה {מי הזוי עכשיו?}:
אתה
זרקת
אותי
דרך
הטלפון.
זובי על האופציה שיהיה לי ו/או לך יותר קשה פנים מול פנים. זובי על "ציפור הנפש" שלי. לי מגיע יותר!
הבהרתי את עצמי? לא? אני אבהיר את עצמי שוב; ל י מ ג י ע י ו ת ר ! ! !
זהו.
תם ונשלם פרק.
סה טו.
לפני 16 שנים. 19 בפברואר 2008 בשעה 9:42
