רונן, רונן, רונן.
ואו, אתה כל כך דומה לי.
כל כך צעיר,
כל כך מחפש את תשומת הלב בכל מקום,
רוצה לדעת,
רוצה לשאול,
מפוחד עד עמקי נשמתך,
כל כך מלודרמטי,
כל כך פתוח, אין לך בעיה עם שאלות בוטות? מצלצל בפעמון... ואחרי השאלה ששאלתי, שאלה שהיא כל כך פוגעת שאני אפילו מרגיש רע להכניס אותה לפוסט!, שאלת 'זה בוטה? חחחחחחחחחחחחח'.
מה שקורה בסופו של דבר הוא שאחרי שכמות הידע הלא מספקת בשבילנו שאפשר לקבל מאנשים בטווח גיל מסויים וממקומות מסויימים אנו עוברים לטווח הגילאים הבא, למקומות חדשים יותר.
בגלל שכבר עברנו סוג, שניים, שלושה, עשרים של אנשים אנחנו מתחילים לחפש עוד ועוד סוגים, מגוונים ככל האפשר אקסטרימיסטים ככל האפשר, זה בדרך כלל לא מסתיים בדרך חיובית כל כך.
ברטרוספקט אני הייתי אתה וזה מפחיד אותי כי אם כל האנשים הרגישו מבפנים מה שאני מרגיש כלפייך....
אוי.
מה שהכי מפחיד אותי זה שהסיטואציה השתנתה, נכון, אבל לא מספיק.
אני אותו ילד קטן שרוצה לדעת וחוקר יותר ויותר ויותר, רק עם עוד כמה שנים על הגב וקצת יותר בגרות...
השאלה האמיתית היא- אם אני מרגיש ככה כלפייך, איך האנשים שאני מתרועע איתם מרגישים כלפיי?
לפני 19 שנים. 17 בספטמבר 2005 בשעה 10:13