יצאתי מהבית בשבע, ראיתי סרט, דיברתי עם חברים, וב11 יצאתי לרקוד.
היה מדהים, היה לי כיף ומשחרר ונפלא, והתקשרתי אלייך ב12 ואמרת לי את המילים הנכונות בזמן הנכון והרגשתי איך כל גוף שלי דורש את המגע שלך עליו.
באחת כבר התחלתי לסבול, יותר מדי אנשים, פחות מדי חמצן, מוזיקה מעצבנת ומעל הכל כאב ראש עצבני.
נוכחתי לדעת דבר חדש- כאב לי. כן, כאב לי, לי! זה שלא כואב לו, לפחות לא מבינה ריגשית. לא את הכאב הזה...
כן, כאבתי מגעגועים, זה פטתי, וזה ילדותי ומטומטם אבל כאב לי שלא היית שם כדי לחבק אותי...
ישבתי במועדון על הרצפה בחלק האחורי ופשוט רציתי שתסתכל עלי, תיגע בי, תגיד לי "אני אוהב אותך" בטון הזה שאני כל כך אוהב...
זו הפעם הראשונה שזה קרה לי.
ואולי זה חושפני מדי, ואולי זה לפתוח את הרגשות שלי אלייך יותר מדי מהר ויותר מדי מוקדם אבל אני לא יכול אחרת, אני רוצה שתדע, בשבילך ובשבילי והכי חשוב- בשביל שנינו.
דימיינתי אותך מול העיניים שלי. וחייכתי ורציתי לבכות....
אתה יכול להסביר לי מה לעזאזל קורה כאן?! אתה מוכן להסביר לי איך עברת כל כך הרבה חומות וחדרת ללב שלי?
איך יכולת? איך עשית את זה? ועוד כשלא הייתי מוכן....
אחר כך יצאתי מהמועדון ויצאתי עם החברות שלי לגן וישבנו לדבר, התחלתי להסביר לאחת מהן את המצב בינינו, היא מבינה לחלוטין, היא הייתה בדיוק באותו המצב...
הסברתי לה איך רציתי שתחבק אותי מאחורה, הסברתי לה כמה אני אוהב אותך, הסברתי לה למה אני חושב שאתה הדבר הכי טוב שקרה לי לאחרונה....
ועכשיות חזרתי הבית ממש לפני עשר דקות ואני יושב וכותב את המילים הללו ויודע שאתה לא תהיה מוכן לשורות שנכתבו כאן, אני יודע שאתה תפחד, כולם מפחדים...
אבל משום מה יש לי תקווה קטנה בלב שאתה תקרא ותבין לחלוטין ותחשוב לך "כמה שהילד הזה אוהב אותי, כמעט כמו שאני אוהב אותו"...
אני די בטוח שזה לא יקרה אבל אני תמיד יכול לקוות...
שנה אזרחית טובה, בריאה, אוהבת ומוצלחת.
לפני 18 שנים. 1 בינואר 2006 בשעה 2:40
