wicked fairy

הנער התבונן במראה.
עיניו העצובות והריקות בהו בו בחזרה. עיניים זועקות, עיניים שצורחות מכאב, שנאחזות בטיפה האחרונה של נשמתו המאיימת לצאת גם היא. שיערו המתולתל גולש אל בין כתפיו, עור פניו הזך לא מגולח כבר שבוע וחצי ומעט זיפים קטנים ורכים פילסו דרכם החוצה מבין נקבוביות עורו. שפתותיו הורודות והמלאות לא נעו, נשארו בדיוק באותה פוזיציה. אותה פוזיציה אשר הוא חושב שסביבתו רוצה בה. מבטו גולש מטה, אל צווארו, הוא תופס בגרונו בעדינות, מלטף בחוזקה.

הוא חוזר לעיניים.
ריקנות בלתי נסבלת, סבל לבל יתואר. הוא לא נתן לאף אחד להביט בעיניים הללו, לא באמת. הוא מפוחד כולו, רועד מרוב פחד. הוא פוחד שיגלו, יגלו שהוא מי שהוא, יגלו מה שהוא, יגלו אותו. הוא לא מאמין בעצמו, הוא יודע כמה הוא שווה, הוא רק לא מוכן לקבל את זה.

הדלת הראשית נפתחת.
מבעד למשקוף העץ המעוצב ועיטורי הברזל המתפתלים הוא יוצא, מעשן עוד סיגריה, שוב מרעיל את גופו. זו הדרך שלו לפגוע בעצמו, זו הדרך שלו להתמודד עם לחץ. אנשים שואלים אותו לעיתים קרובות ''למה?'' הוא עונה: ''לא יודע. כי אני צריך את זה''. אם תשאלו אותו באמת הוא יגיד לכם, הוא עושה את זה כי זה מעודן יותר מלחתוך את עצמו שוב. הוא עושה את זה כי הוא בניגוד מוחלט, הת'נטוס והארוס שלו לא פועלים אחד אחד אלא יחד, תמיד. עשן הסיגריה יוצא אל מול גופו ומתנועע עם רוחות הליל העזות.

קור מקפיא בחוץ.
אך כבר לא קר לו יותר, הקור פנימי שבתוכו עובר כל כפור שתציבו מולו. הוא חולם על פיות, ועל כנפיים, על רגע אחד של אושר אמיתי בלי פחד, הוא יודע שזה לא יקרה לו. לפחות לא בקרוב, הוא מונע מעצמו להתקרב אל אנשים, רק בשביל לא להכניס אותם לפנים. ''כבר כואב לי מספיק'' הלב שלו בוכה לו ומתכסה מיד בשמיכת פוך עבה שעליה מתנוססות המילים ''אגו + מרכז העניינים + צומי''.

הוא מסיים את הסיגריה ונכנס לבית.
הבית קר. קפוא וכך יהיה תמיד, לפחות בשבילו. הדמעות שליבו דומע מתחת לשמיכה כבר הציפו את כל הגוף ויוצאות דרך שק הדמעות אל הריסים ואל הלחיים העליונות שלו. הוא לבד. הוא כל כך לבד שהוא לא יודע איך לעכל את זה אבל הוא יודע איך זה מרגיש. הוא יודע איך הוא מרגיש כבר שנים. כמו צמח שנשאב ממנו הכל, כל החיים, כל המים, כל ה''ירוק''. הוא כולו יבש.

הוא חוזר.
חוזר לדברים שהוא יודע שמספקים אותו, הצרכים שלו. אוכל, אורגזמות, סיגריות, טלביזיה. הרבה, ומכולם. רק שאלו לא עוזרים לו, לפתע הם נראים כל כך חסרי טעם ותפלים שכל מה שהנער רוצה לעשות זה לתקוע סכין בליבו, אולי אז הוא יבוא על סיפוקו.

השקט מטריף אותו.
חושיו חדים כשל חתול והשקט הזה מחלל את נשמתו. הוא עולה קומה ותקוע אצבעות בלועו, בדיוק בנקודה הנכונה, ולאחר מאמץ של דקה שלמה אחת הוא מרגיש את הדמעות מתאספות בעיניו שוב, את הבטן שמדגישה כי ''משהו לא בסדר!'' והוא מקיא. מקיא את נשמתו החוצה. הוא קם ומסתכל אל עבר מראה אחרת. אותן עיניים ריקות. אותו מבט. אותו כאב. שום דבר לא משתנה. ''שום דבר גם לא ישתנה'' הוא חושב, למרות שבליבו הוא מאמין כי יום אחד זה ישתנה, הוא ישתנה.

עוד סיגריה.
הוא בחוץ, וגשם יורד, דמעות שעיניו אמורות לדמוע - דומע הגשם החזק. הכל אפור וערפל עוצמתי עוטף אותו. הוא עוד לא יודע אם וויתר או לא אך המילים של אותה אישה חכמה עדיין מהדהדות בראשו: ''הוא הילד הכי אומלל שהכרתי בימי חיי''.

הנער נזכר.
נזכר בימים של אושר, בימים בהם דאגות היה לפספס את פנג הלבן בטלביזיה. ימים שהיו, ימים שאינם עוד. ימים אליהם הוא מצפה. רק כבוגר, לא עוד כילד, אלא כנער, כגבר, כאדם.

הנער ישוב.
כורסת העור החמימה מענגת את גופו בעדינות רכה. מחשבו על ברכיו והוא כותב. כותב את כאב על מסך המחשב. אני צופה בו, רואה דרכו.

הנער הזה הוא אני.