לפני 18 שנים. 17 בספטמבר 2006 בשעה 21:09
התחושה המעיקה הזו שאין. כמה שהיא כואבת.
הלילות כמו אתמול וליל זה הם הלילות בהן הבדידות עוטפת אותי ועולה ממני תחושת חסר. אתמול הלכתי למועדון ועזרתי לחבר להפוך לדראג,, איפרתי סידרתי שיער, בגדים, ציצים וכ'ו. ואחרי שסיים ישבנו ביחד מחוץ למועדון מעשנים סיגריות כל אחד ואז פניתי אליו והסברתי לו איך אני מרגיש. הוא טען שהוא מבין.
רק רציתי ללכת אל מיסטר אלמוסט פרפקט לדירה. להוציא את המפתח שלי ולפתוח את הדלת, להתפשט, להתקלח במים חמימים ולהיכנס אל המיטה שלו כשידיו, ספק שומרות ספק תופסו את שלהן, עלי ושילחש לי באוזן "השיער שלך רטוב, אני אוהב אותך" לקבל ממנו נשיקה בעורף ולקום איתו בשמונה.
אני יודע, אני מבקש הרבה לילד צעיר שכמוני. אולי אף יותר בגלל העובדה שיש לי עוד הרבה ללמוד עד שאגיע אל הסינריו הזה אבל מותר לילד לחלום, לא?