יומני נוטה

אז מה קורה;

כבר 3 ימים קורה שיש לי דחף לחזור למקומות שעשו לי טוב כשהיה לי רע.
אבל היום, ממרום גילי ונסיוני, אני יודעת שהמרומות שעשו לי טוב, לא באמת עשו טוב,
אלא רק החמירו מצב שהיה רע מלכתחילה.

היום יש לי את הגנרטור, ששומר עלי, דואג לי,
גם אם הוא מתוסכל איתי ויודע שאין איך לפתור את מה שקורה.

קורה הרבה, מכל הכיוונים.

החיים לא נותנים מנוחה, לא הקלה, לא נותנים כלום.

אז אני ממשיכה, מנסה לבנות מוטיבציה, כוח.
בסוף יהיה בסדר, פשוט כי אין ברירה.

ברמת העיקרון מדובר פה בעניינים של בום וסיימנו;
דברים קטנים ומעצבנים, שדורשים מאיתנו לבצע גמה פעולות בירוקרטיות,
עמידה בתורים שנתיים, קבלת מסמכון קטן, 
ויאללה, נתראה בשנה הבאה.

מיסים, טסט לרכב, חידוש חוזה דירה, בדיקות שנתיות שאי אפשר להתחמק מהן,
טיולים לעירייה, למשרד הפנים, רשות החנייה, ועוד כמה...

אז זה בוקר כזה (משום מה יש לי הרבה כאלה),

הצד החיובי (יש צד כזה!),
בום וסיימנו,
נתראה בשנה הבאה!!!

אולי כדאי לציין כמה אירועים חיוביים שלא דורשים עמידה בתור,
כמו יום השנה/נישואין, ימי הולדת, נסיעה לחופשה (אם זה לחו"ל תורידו את העומס בנתב"ג),

האיזון הבלתי נגמר של הקיום.

נכון שהדבר הכי creepy EVER,

זה לחלום בלילה חלום ארוך (שמן הסתם נמשך בערך דקה, אבל מרגיש כמו לילה שלם),

(אה כן, לילה שלם!),

ואז שהבן זוג יעיר אותך (באמצע) כי דובבת את החלום (מסתבר).

עכשיו הדילמה - 

מצד אחד - הוא הציל אותך!

מצד שני - עכשיו אני תקועה עם הסיוט הזה בראש.

*כל השירים שמתחברים לי לעניין כבר שודכו לבלוג הזה...

יש הרבה דברים שמשתנים עם הזמן,
יש דברים שלא.

עם העליות והמורדות, מתרגזים, מתרחקים, מתקרבים,
אני בעיקר אוגרת בפנים.

בשלב מסוים סיר הלחץ מתפוצץ לידי כעס, הערות ציניות, עקיצות בלתי פוסקות,
(וזה לשני הכיונים, אין פה אף מלאך ואף שטן),
יורים לכל הכיוונים ועם כל הכח.
זה מתקדם לשריטות, מכות, סטירות..
עד שזה מגיע לסקס זועם,

רגיעה.

אם הנושא נפתר או לא, זה בשבילנו כבר (לא ענינו של אף אחד מלבדנו)
אבל תמיד יש לי פניני חוכמה שבד"כ הולכות לאיבוד כי אני בכל זאת דג זהב,
אז הפעם רשמנו מהר מהר (וגם אז הספקנו 2 משפטים, השאר ברחו). 

"זה משכך כאבים! ( מחזיקה wevibe4plus ביד), כשאתה נכנס איתו ככה
באלימות עם כל הנשמה זה כואב!"

"אתה לא יכול לכעוס על זה שאני חוטפת מכות וסימנים מכל כיוון ושזה לא ממך..."

*אני מכורה אליך, מה אני אשמה...

הייתי בכיוון אחר, באמת שהייתי.
הרגשתי את התזוזה, את השינוי.
אולי עשיתי יותר מדי, חשבתי יותר מדי.
להפסיק לחשוב זו מטרה נעלה,
זו מנוחה.

אולי זו סתם העייפות, על אף שהשינה תופסת אותי לא מוכנה בימים האחרונים,
שינה שמשאירה אותי לבד כשאתה עירני.
אין מה לדבר על מה שהיה, איך היה, אני ואתה.
צריך להיות מה שעכשיו, להיות ברגע, לאהוב עכשיו, יחד.

ציפיתי לשמוח, להתמלא מרץ, להסחף.
אבל אני עצובה וגם שמחה, יחד.

אני מאכזבת, שוב.
את שנינו.

לא, באמת.

אין מנוחה לרשעים וגם למלאכים (או נזירות, או סתם דגי זהב) לא.

מסתבר שלחיים לא ממש מזיז אם יש כח או אין.

אהה גם מסתבר שיש לי שני מקצועות חדשים:

מעבירת סשנים קשים במיוחד, באופן מילולי (וזו לא הזמנה לפנות אלי, אין לי כח באמא שלכם),

ומנהלת (מתקתקת) פרוייקטים ובירוקרטיה שאף אחד אחר לא רוצה להתעסק בה.

שאלוהי הסאביות יחוס על חיי ויחסל אותי כבר!

אז בטוח שחולים, אז מעכשיו נחים.

יצאנו להתפגר

כאן חולים בכיף

נוטי והגנרטור

עינוי מתמשך של שנתיים וחצי עומד להסתיים.

ההקלה העצומה מביאה לידי דמעות ממש,
אני לא יכולה לתאר אפילו, דברים שהפכו להיות חלק מהיום יום שלי,
ששיבשו את סדר החיים שלי,
שעשו אותי יותר עצובה, חסרת תקווה.

אז עכשיו אני יודעת,
אני הייתי בסדר, אני הייתי אמיתית,
ואנשים שמשקרים, גונבים ומרמים,
יאלצו בסוף לשלם את הדין.

מרווח קטן לנשימה שנפתח,
שלא הייתי מגיעה אליו לבד לעולם.
אתה היית איתי כל הזמן,
גם כשכבר היית מתוסכל וראית אותי סובלת,
אולי דברים יחזרו קצת אחורה, שוב להיות אחרת, משוחררת.

לא בריא להיות לחוץ ועצבני,

לא בריא להיות מותש וחולני,

לא בריא להקשיב לאחרים,

גם לא להיות קשוב לא בריא.

לא טוב, לא רע, לא נורא.

אני הולכת לקפוץ מהמדרגה (צרות של קומת קרקע).

חיים, זדיינו לי מהחיים!