|
|
|
לעשות סיבובים דרך חדר השינה בבוקר,
להרעיש,
לתת לאויר הקר לברוח ולחום להיכנס.
לצפות שאני לא אתעורר מכל המולת הבוקר.
ואז,
לנזוף בי על זה שקמתי.
עכשיו זה נקרא סדיזם יצירתי!
http://www.crazyrunninggirl.com/wp-content/uploads/2013/06/crazyrunninggirl.goodmorning-lolcatz.jpeg
Baboon: כלבה
Not Barbie: עז
Baboon: מה כלבונת?
Baboon: תפוסה? מקולרת?
Not Barbie: מה חמור? אתה תקוע בדיר?
Baboon: לא תקוע לך בחור של התחת המסריח שלך
Not Barbie: וואלה, ואני חשבתי שאתה זה הזבוב שמסתכל מהצד..
Baboon: לא אני זה שדוחף לך מקלות בטוסיק ואת צועקת כמו כלבה טובה
Not Barbie: אתה חי בסרט הזה כבר הרבה זמן או שנתקשר למחלקה הפסיכיאטרית שיבואו לקחת אותך?
Baboon: אני מבין שברחת מהמחלקה הסגורה ואת עדיין הוזה ומדמיינת שאת לא שפחה זונה וכלבה אז ביייייי כלבונת ולא לנבוח הרבה זה לא בריא!
וכבר אבדה תקוותי!
כבכל שנה, מתגנבים אלינו כל מיני חגים, שהם בכלל קונספירציה של המשק,
אירועים שבהם ניתן לפרסם בגדול "SALE" "עד 70% הנחה" "מתנה בקניית פריט שני ב- 1 ש"ח".
בכל שנה אנחנו שמחים ליפול אל תוך הרעיון ולמצוא סיבה "לחגוג".
אז הנה בא עלינו ט"ו באב, חג האהבה הישראלי, המקביל ל- Valentin's Day הנוצרי.
כולם יצאו לקנות מתנות, לבלות ערב רומנטי עם בני זוגם, או סתם להתכחש ולשבת בבית מול הטלויזיה.
אנחנו לא חוגגים את רוב האירועים האלו, יש לנו אירועים משלנו שעושים לנו טוב.
אתמול החלטנו לצאת ולבדוק איך חוגג עם ישראל בחדר המיון באחד מבתי החולים במרכז הארץ.
כמובן שלא נתנו למצב לדרדר את רוחנו, ובאנו לכמה שעות ארוכות, מלווים בהלצות וחיוכים.
עודדנו קצת את האחיות של משמרת הלילה, את הרופאים האומללים שנראים שלא ישנו ונחו כבר שבוע.
טיילנו בין ההולכים, המוסעים, החיוורים, המסוממים ושאר החולים.
אנשים מיואשים, ממתינים, מחפשים כיסאות, משוועים למטענים לטלפונים, מתרוצצים בהתאם לקריאות הרמקולים.
באמת חוויה מיוחדת במינה.
אבל השיא היה בחורה, מסתובבת עם ונפלון תקוע לה ביד אחת, ביד השנייה היא מחזיקה זר פרחים ענק (באמת ענק),
ובלון הליום שמבשר שמישהו אוהב אותה.
מה אני אגיד לכם, בסופו של דבר, חזרנו לנו הביתה קצת יותר עייפים, אבל עדיין מחוייכים!
חג טפו באב שמח!
מזה כמה ימים שלא טוב,
לא טוב בדבר אחד, ומיד לא טוב מכל כיוון אפשרי.
המוטיבציה ברחה לי, אני עובדת על אוטומט.
הגוף לא מסתדר עם הנפש, וכשלנפש רע, הגוף זועק.
להרים את עצמך שוב, בפעם המי יודע כמה, לא דבר פשוט.
לחייך שווה זיוף שעושים למען אחרים.
השעות לא מסתדרות והימים לא ממלאים.
משתדלים ונופלים בין הכסאות, ברווח הדק שממנו קשה להשתחרר.
לא טוב, לא אומר שרע,
לא טוב אומר שצריך להתחיל שוב מההתחלה.
בהנחה שהצלחת לישון כמובן;
לא טוב להיות דג זהב ששוכח לשמור פגישה שניה אחרי שרשמת אותה ביומן.
יש דברים שלא באים לי טוב,
בעיקר בימים שלא טוב לי.
למה לא טוב לי?
אין סיבה אחת, יש מיליון.
החיים לא תמיד הולכים כמו שאנחנו רוצים, הם בד"כ לא הולכים כמו שאנחנו רוצים.
יש לי רצונות, אבל דברים לא יקרו, כי זה בלתי אפשרי, זה לא הזמן, זה בעייתי, אי אפשר, זה לא תלוי רק בי.
יש לי את כל הסבלנות בעולם, אבל יש ימים שאין לי סבלנות בכלל.
אני חושבת על הכל, אני אימפולסיבית, אני קיצונית, אני אסופה, אני מאורגנת, יעילה.
מוכשרת מדי, לא מוכשרת מספיק, מתאימה, שונה, חברתית, מתבודדת.
מזוכיסטית, סדיסטית, טובה ורעה.
אז אני לא שמחה. אני עצובה.
מותר לי.
אז מזוכיסטית אמיתי, היא כזו ששונאת בירוקרטיה, אבל מתעסקת בה כל היום.
מילא זו הייתה רק הבירוקרטיה שלה, אבל היא מתעסקת גם בבירוקרטיה של אחרים...
מזוכיסטית אמיתית, כזו שהיא גם בעלת יצר מיני גבוה מהרגיל,
תהיה עייפה כל כך, שעיניה נעצמות, אבל היא עדיין לא יודעת לסתום,
עושה טיז עם הישבן ומייעצת לסדיסט שלה הצעות ייעול לזמן שבו היא תישן.
התוצאה:
מזוכיסטית אחת, וו אנאלי נעוץ בישבנה קשור בחבל אל ידיה שאזוקות לראש המיטה,
כך שכל פעם שהיא מנסה להזיז אותן לנוחות (בכל זאת מנסה לישון), הוו ננעץ עמוק יותר בישבנה.
מעל קונסטרקצית הוו, ישנה חגורת צניעות הדוקה, שחס ושלום המזוכיסטית לא תוכל לענג את עצמה
(עם הידיים שאזוקות לראש המיטה גם ככה), או לסגור את רגליה,
כיוון שהן אזוקות וקשורות (דרך קצות האצבעות בפריסה יפה וסימטרית - סימטריה זה חשוב!),
לשני צידי בסיס המיטה.
ואם זה לא מספיק נח לשנת היופי של המזוכיסטית, תמיד אפשר לתקוע מג'יק בלחץ מתחת לחגורת הצניעות,
סתם כדי שיהיה מעניין לראות איך היא מתאמצת לא לגמור.
ובשביל שיהיה ממש ממש כיף לסדיסט. הוא דאג לקשט אותה בזרע ורוק על כל החזה והפנים,
כך שינזל קצת ואז יתייבש טוב טוב (זה הרי בריא לעור).
עכשיו כבר אפשר לכבות את האור, לא לפני שנשאיר למזוכיסטית סרטי פורנו (You have to love KINK),
על הלפטופ שהונח לידה עם ווליום גבוה (גם לשכנים מגיע לשמוע משהו - לא?).
בו בזמן הסדיסט מארגן לו משהו לצפייה בטלויזיה בחדר השני, כזה עם רעש מנועים ומרדפים, יריות ומה לא,
כי למזוכיסטית לב חלש וכל דבר מקפיץ אותה.
אז לילה טוב, לכי לישון, בלי תלונות (שלא נביא לך גם גאג).
וכן, המזוכיסטית הצליחה:
1. לא לגמור.
2. לישון (שעתיים - עד שהסדיסט העיר אותה, אבל השאיר אותה במצב הזה כדי להנות מעוד איזו מציצה, וגם מטוב ליבו נתן לה לגמור).
3. להתרומם למקלחת ושם לענג את הסדיסט בעוד שתי הרפיות מלאות לפחות.
וזו גבירותי ורבותי, מזוכיסטית אמיתית.
זו לא מישהי שסופגת מכות ועינויים כל הזמן,
אלא כזו, שגם בזמן מחלה ועייפות מוצאת דרך לשחק עם הסדיסט הפרטי שלה!
I love you but we don't do romance!
SHAME!!!
לא, לא יצאתי לבלות באמצע הלילה,
אני סתם לא מצליחה להרדם, איזו דלקת שמציקה לא נותנת לי מנוח.
ודווקא היה זה יום נחמד, מפגש חברים שהעלו הפקה מדהימה בטבע,
תמיד רציתי להיות מאלה שיוצאות לטייל בטבע, חורשות את הארץ, מוכנות עם ציוד, גזיה ומצב רוח.
אבל אי שם בשנות ה 2000 המוקדמות זה אבד לי, דברים אחרים נכנסו לי לחיים, היה לי אז בן זוג שסלד מהטבע
(הוא סלד מדברים אחרים נוספים שגם הם נעלמו מחיי, וכך שקעתי בתפקיד עקאת הבית המשועממת שלא עושה כלום מלבד עבודה ובית).
אבל אחרי עשור של הדבר הזה שיניתי את חיי, היום אני עם הגנרטור, הוא צעיר ואנרגטי ואוהב לעשות דברים, הוא מושך אותי איתו והחזיר אותי אל בין החיים.
הדבר גרם לי נחת ועם הנחת באה עצלנות, שבה הדבקתי גם אותו, כי הסקס חשוב, מהנה וממלא, ועדיין זו לא פעילות גופנית,
אז התמלאו קצת עודפים.
כל פעם אני נכנסת לאמור ונלחמת בהם, מתגעגעת לשררים הארוכים שעבדתי עליהם 20 שנים, מנסה לחזור אליהם.
זה לא שאני נראית רע, בכלל לא. יש לי את היתרונות שלי, אני נוטפת סקס אפיל, אני לא טיפשה, משכילה בכמה נושאים, מסוגלת לנהל שיחות במגוון רחב של נושאים, אני מאורגנת, ואיך לאחרונה הגדירו את זה, יש לי יכולות מופלאות בארגון, עשייה והגעה לתוצאות (כשאני מתגייסת לעניין).
אבל דבר אחד אני לא, אני לא פוטוגנית, במציאות אני מרשימה הרבה יותר (וכן גנרטור מתוכח איתי על העניין הזה שוב ושוב),
ונכון שהטרנד כרגע הוא לקבל את עצמך כמו שאת, to embracre yourself, אבל לצערי, אני מתגעגעת לשרירים, לכח, לבטן השטוחה שאפשר להקפיץ עליה מטבע.
מפגש עם חברים גרם לי להרגיש שאני, זו בלי הילדים, קצת יותר מלאה מכל האמהות הצעירות (על אף שיש בינינו הפרש גילאים של כמעט עשורף אבל בכל זאת, אני מכירה כמה וכמה, בעלות ילדים, שמקפידות על האימונים ומתמכרות אליהם. אולי בגלל ש- 20 שנים התעסקתי בעניין יש לי קצת אנטי לזה וקשה לי יותר מלאחרים, יש לי גם כמה מכשולים אחרים בדרך שאני מנסה להתמודד איתם, ובסוף אני אנצח את עצמי ואגיע למה שאני רוצה, כי אני פשוט חייבת. אין לי ברירה, זה בשבילי.
אני לא יודעת אם זו שוב העצבות שנפלה עלי, כשדברים מתקיפים אותי מימין ומשמאל, מקדימה ומאחור, וקשה כל פעם להכנס לעניין ואז להתקע בקיר חדש. אבל אין ספק שזה מייאש ומתסכל.
זה פוסט ארוך, חסר פואנטה בסופו של יום.
זה פוסט לא מחושב,לא מתוכנן, שבא מבפנים ולא אומר דבר.
אז אני מבלבלת, מסתורית, אני בונקר, קצת פולניה (טוב הרבה), קצת נודניקית מבפנים (אבל מכוונות טובות - וסליחה גנרטור אם הגזמתי היום).
אני מאבדת את עצמי לפעמים וחוזרת לחפש מי ומה אני.
אני פה, אני שם.
אני לא ממש בשום מקום.
איפה המוטיבציה שיש לי בלילה בערמות נעלמת לה בבוקר...
איפה אני?
http://www.holesinthenet.co.il/holesinthenet-media-story-102601
קראתי את הפוסט הזה עכשיו, פוסט שמראה עד כמה התקשורת החברתית מעוותת את ראית המציאות שלנו, כמה קל להסתתר מאחורי האמת ולהציג לעולם דמות אחרת, מי שאנחנו רוצים להיות.
אז נכון, הרבה מאיתנו מחפשים את זה, במיוחד פה בעולם הכלובי שלנו, זה חלק מן המשחק.
חלקנו מתחבאים יותר, חלקנו פחות, אבל גם אלה שכבר מכירים מעבר למחיצה, לא באמת יודעים מה מתרחש אצל האדם האחר.
אני יודעת עד כמה אני ממדרת את הגישה אלי, כך שגם הקרובים אלי יודעים ולא יודעים מה בדיוק אני עושה, במה בדיוק אני עוסקת,
מי כן ומי לא, איך, למה, כמה ומתי.
למה?
כי כזו אני, אני שומרת את העניינים שחשובים לי באמת בבטן עמוק, השאר, זה דברים שלא מפריעים לי אם ידעו ואם לא.
חלק מוסתרים כי הם קשורים באנשים אחרים, ומן הכבוד שהם ישארו בגדר חסויים, חלק כי הם פשוט אישיים, ואני לא באמת חושבת שיש מקום לפרט לפרטי פרטים כל דבר בחיינו, תשאירו משהו למסתורין.
אז כששואלים אותי למה אני כזאת? למה אני עצובה?
אני כזאת כי יש המון דברים שאתם לא יודעים עלי, וכנראה גם לא תדעו.
זה לא הופך אותי ל"חולת נפש - משוגעת - פסיכית" כמו שאוהבים להגדיר פה כל אחד, אני דווקא בן אדם נורמטיבי וישר.
זה לא הופך אותי לאטומה, מי שכן מכיר אותי, יודע שאני מקבלת באהבה גדולה.
מה שזה כן אומר, זה תסתכלו קצת מעבר,
מה שמוצג ברשתות החברתיות ובתקשורת (כולן וכולה),
זו לא המציאות שלנו.
במציאות שלנו, צריך ללמוד לתקשר מהתחלה.
