זה מה שגנר שאל,
הוא כמובן שאל גם מה קורה מה? קורה פה משהו? יש משהו מעניין? ועוד ועוד ועוד....
מה אני באמת עושה פה...
משחררת
קחו את זה לא שתרצו.
משחררת מהחיים, משחררת מזוגיות, משחררת המהתקיעות, מהצביעות, מהיום יום, מהדיכאון, מהמצב לא מצב שהפך להיות החיים שלי כבר חצי עשור לפחות.
מהמירוץ של להשיג שם בעבודה, להיות בעבודה, להחשב בעבודה, לירוק דם בשביל שהעבודה תתבצע על הצד הטוב ביותר.
לעשות את זה תוך כדי חוליף וקושי, כשהגוף מתפרק, הזוגיות עוברת טלטלות קשות, החיים צוללים למטה ואני לא מוותרת.
בעצם אני וויתרתי על המון, וויתרתי על עצמי.
אני היום לא בטוחה מה באמת חשוב לי -
מה מצופה מאיתנו באתור בני אדם
לימודים - (עברתי את הגיל - זה בולשיט - עבדתי כל השנית בלי תואר),
משפחה - (כן אני וגנר זוג ממוסד, חי בדירה + כלבתא - בלי ילדים).
זוגיות - נראה אותכם מגדירים זוגיות לאורך שנים, בלתי אפשרי היא משתנה, נסיבות החיים משתנות החיים קורים, ומה שהיה ברור מאליו לפני כמה שנים, בלנית ניתן ליישום כרגע, אבל עדיין יש כמיהה גדולה לפעם, למה שהיה, רק שאנחנו לא האנשים האלה ובפרקטיקה זה לא ממש עובד = אכזבה גדולה לכולם.
טיולים - אבהתי מדבר, אבהתי הרים, נחלים, שטפונות, חיות בור, טיסות לחו"ל, נופש בצימר/מלון - טכנית אני עוד אוהבת, אבל העבודה הוציאה לי את החשק, המצב הבריאותי הקשה, החיים הפכו דברים פשוטים לבלתי אפשריים. ללכת לים - ברור שניהף אני שמה ביקיני ואני שם... באיזה עולם.
אז מה אני עושה פה?
מטיילת בנבכי הזיכרון שלי, לתקופוה שפחות כאב לי, ששיחררתי, שנהנתי מהאנדורפינים שהשתחררו לי מהכאב, מהסיטואציות, מהריגוש,
נזכרת בריגוש שעשה לי טוב (כי להודות באמת זה לא שהיה לי טוב אז, היה טוב לפרקים, התנתקתי מעצמי).
מה אני עושה פה לא ברור.
אולי זה ניסוי שלי עם עצמי, אולי אני אגלה, אולי זה רק רגעי,..
