"שקיעתה של הזריחה"
משפט שאומר המון דברים שונים להרבה אנשים שונים,
לפעמים המשמעות היא סוף עולם, מלחמה אטומית שתמחה את כולנו מעל פני האדמה ואולי נפנה מקום למשהו טוב יותר.
לחלק, זה שלב בחיים שמסתיים אל משהו לא ידוע, חדש, אחר, אולי טוב, אולי רע.
שינויים, ימים טובים אל מול ימים רעים, חלקים מאיתנו שנעלמים ושבים לצוץ, מגיחים מדי פעם אל העולם כאלטר אגו שלנו.
ככל שהזמן עובר, אנחנו מגלים שהחיים ממשיכים כך או כך, לפעמים לטובתנו, לפעמים לרעתנו.
דברים שהיו "אנחנו" פתאום כבר לא כל כך מתאימים לנו.
אנחנו תמיד מחפשים את המקום שבו נתבלט, המקום שבו נרגיש "נכונים".
בדרך אנחנו רומסים אחרים, לא תמיד מתחשבים אבל תמיד חושבים שאנחנו ה"צודקים".
חלקנו בטוחים תמיד שאנחנו "הקורבן",
מעטים מרגישים שהם מסופקים ונכונים, טוב להם איפה שהם.
האיזון בין נכון ללא נכון, הוא איזון מסובך, זה קו דק שקל מאוד לחצות.
לפני שנים, רמי פורטיס כתב שיר על סרט אנגלי שמתאר את סוף העולם,
אבל רובנו אימצנו אותו, כל אחד למקום שהוא התאים לו באותו רגע.
בסופו של יום, אנחנו לא יחודיים, אנחנו לא יוצאי דופן באמת (אלה הם מתי מעט - מיוחדים באמת).
אולי כדאי שפשוט נתחיל לשים לב לאחר, להקשיב לו, לראות מה קורה סביבנו ומה קורה לנו.
- אין אמת אחת -