כל כך התרגלנו לחיות מאחורי מסכים; מחשבים, טאבלטים, סלולרים וכו',
שהיכולת שלנו לתקשר כבני אדם, פנים מול פנים הולכת ונמוגה לה אט אט.
פעם כשהיינו רוצים לברוח אל עולם הדמיון, היינו בורחים אל הספרים, היום - אנחנו ממציאים לעצמנו דמות בדויה.
כל אדם שני למד באוניברסיטת החיים, או משהו אחר מצוץ מדמיונו הפרוע, הוא חי אי שם (לאחרונה הטרנד הוא אלסקה),
באוניברסיטאות, ובמקומות המחיה האלו, אין באמת בני אדם, בשר ודם.
אנחנו למדים מהמדיה אלימות, מה שבא יותר גדול ובצבעים יותר עזים - בהכרח יותר טוב.
מלמדים אותנו לא לחשוב בעד עצמנו, ללכת אחרי העדר.
ואם כבר יצא איזה ספר, מאוד מהר הוא הופך לסרט, שיהיה לנו יותר קל.
הרשיים הנורמליים שפעם התמודדנו איתם קיבלו גושפנקא של המדינה, הפרעות קשב וריכוז, הפרעות אישיות, הפרעות אכילה.
הפכנו למין של הפרעות, כולנו מופרעים ולא נורמלים. אם מישהו מעז לחטוא ולהיות נורמטיבי (פחות או יותר בגבולות הטעם הטוב), הוא חיב להמציא לעצמו מהר איזו הפרעה או ייחוד, כדי להרגיש נורמלי.
כולנו כלי משחק בעולם שהפך לגן חיות מאורגן,
אולי הגיע הזמן לזכור שבסופו של יום, אנחנו זן חברתי, ואולי כדאי לחשוב קצת על האחר לפעמים.
אף אחד לא חייב לנו שום דבר, אבל מותר ורצוי לזכור ולעשות בשביל האחר.