הוא אמר לי "אל תפרסמי, זה אישי מידי, את כותבת אישי מידי",
וככה מחקתי בלוג שלם, פשוט כי הוא הראה מה יש בתוכי.
הרבה מזה היה אפל, מדוכא, אולי אפילו ממורמר לפרקים.
לא בלוג עם פוסטים בעלי אופי מיני או אירוטי, כתבתי מה שהיה בי.
אני לא כותבת בהזמנה, רק כשזה יוצא ממני, אם רציתי לכתוב, וזה התעכב, זה כבר לא יצא החוצה לעולם.
יש דברים שאני כותבת בהזמנה בכל זאת, אבל הם לא אישיים, הם לא חלק ממי שאני.
אני לא כותבת כשאני שמחה, שנים של יומני נוטה שנאספו, מראים שאני כותבת בד"כ כשרע, או קשה, מתסכל...
כשטוב, פחות חשוב לכתוב.
ואולי זה הפוך, אולי דווקא את הטוב צריך לכתוב, כדי לזכור כמה טוב.
ברור שאין טוב בלי רע, וברור שאני לא יכולה לחשוב על הטוב מבלי לחשוש שהוא ייגמר.
חצי שנה מטלטלת עברה עלי,
קצת יצאתי מפרופורציה, ומאוד קשה להכנס אליה חזרה.
יחד נכנסו לאיזו שיגרה, וכן, לפעמים שיגרה זה רע.
קשה לי בשיגרה, קשה לי להתמיד בהרבה דברים, בעיקר קשה לי להחזיק באמון,
האמון שלי בעצמי.
אני חזקה וחלשה בו זמנית. הבטחון בורח ממני. להאמין לבני אדם זה לא דבר קל,
והוא נעלב בגלל שהוא חושב שאיבדתי את האמון בו.
אני בורחת מהעולם, מהחיים, מאנשים, מרופאים, מפגישות, מדיבורים, מארועים, מאימונים.
מסננת שיחות (כן, גם את ההורים), נבהלת מהצל של עצמי, מתוסכלת מעצמי, מהגוף שבוגד בי שוב ושוב.
רוב היום אני שקטה, מעט מילים יוצאות ממני, ומה שיוצא, יוצא בכתב.
יחי העידן הטכנולוגי, הכל במייל, בווצאפ, הודעות, מסרונים, צ'אטים,
אני לא צריכה באמת לדבר.
אז לא לכתוב פה,
כי זה אישי, זו אני, זה מסגיר, זה לא עניינם של אחרים, זה לא המקום לפרוק.
ואם זה דבר טוב,
אם אתמול פרקת עלי,
קשרת חזק, משכת, דחפת,
הנחתת זרוע, שוט, קיין.
ירקת, נכנסת, יצאת.
אם ביקשתי שתסמן אותי עם הקיין,
כדי לקבל קצת שקט בראש.
אז את זה, לכתוב?