החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

"אני יודע שאת לא תמימה" הוא אומר לי, "ומאין לך?" אני מחזירה בתגובה בפנים זועפות וילדותיות, "כי את מפחדת להודות בזה שאת לא". השתיקה שבאה אחר כך לא נשאה עמה חסד לאף אחד מאיתנו, ביננו נפער אי נוחות, מוקף בים של מחשבות.
"אבל אני לא מהבחורות האלה, שתדע לך", פניו משתתקות, קופאות לרגע, מופשרות לדקה, ונשארות במין מצב צבירה חסר הגדרה. "בחורות האלה?" הוא אומר, "-למה את מתכוונת בדיוק, ילדה?", "אוף" רטנתי. רציתי לענות על ההגדרה שלו, לרקוע ברגליים, לדפוק את הראש בקיר ולא להפסיק לבכות.

"אני לא מהבחורות השבורות שלך, אני לא בוגרת במיוחד, ולא מעניינת אף אחד, ולמען האמת זה די דוחה אותי שאתה גדול ממני ב-10 שנים. והיה לי אחלה של אבא. אז אל תנתח אותי", פי נשאר פעור והשפתיים שלי המשיכו לזוז אף על פי שלא נשמע שום דבר. חשבתי שלפני כמה שנים נסענו אני ואמא באוטו והיא הראתה לי ספינה שאליה לב לא שמתי והיא אמרה לי שקוראים לה "אף על פי כן", לדעתי זה שם מוזר לתת לספינה. אבל לא אמרתי לאמא שום דבר.

רצף המילים שלי לא נראה כאילו הבהיל אותו, והרגשתי כאילו נכשלתי במשימה.
רציתי שהוא יחזור לדבר ולא בדיוק אכפת לי אם הוא יגיד שטויות או דברים שהם אמת, רק הקול שלו שכמה שאני מתגעגעת אליו.
איך מצאתי את עצמי יושבת מול גבר שגדול ממני בעשור, נותנת לו להתפלש בכל החרא שבנשמה שלי ועוד נהנת מזה שהוא יוצא מלוכלך ומטונף ומשאיר לי לנקות אותו, לחבק אותו, להגיד לו שזה בסדר, שהכל בסדר עכשיו.

הוא הרבה יותר גדול ממני, אבל הוא נותן לי להיות מעליו, ולא רק בזיון אלא בהכל, הוא מודה שאני הרבה יותר חכמה ממנו, ושאני לא ראויה לו, הוא לרגליי ומצד שני אני מכורה לקול שלו ולעור שלו ולמילים שהוא לא מוציא מהפה, אבל אני רואה לו בעיניים.

אבל כשאני מתקרבת לגעת בו, אני לא מצליחה. הוא עומד שם ונראה מוצק, וכשאני נוגעת הוא נמס לי מתוך האצבעות, אני מנסה לאסוף את החלקים של האשליה אבל הם קלים מדי, מתרוצצים ועפים ונערמים הרצפה שגבוהה לי בהרבה, ובקצה שלה יושבת האמת.

"כמה יומרנית את!" אני צועקת לה, "מה זו הסמליות הזו פתאום?" אבל היא לא עונה לי דבר, יושבת ושותקת, חסרת צורה, חסרת מילים, ומלאת צורך.
צורך לצחוק לי בפנים כל פעם מחדש, להרוג אותי בזריחה ולהחיות אותי בשקיעה, ולמלא אותי באותיות עד שהן יוצאות לי מהאוזניים ומהאף ומדממות לי מהעיניים על כל המיטה והספר והסדינים והמקלדת, והיא ממשיכה לצחוק לה כשהכל מלא באותיות ומילים ומשפטים ובה.
הכל מלא בה. הו, אלוהים כמה שהיא קרה. מספיק רק כיסא או שניים וכמה סנטימטרים ולהניח אצבע על היישות הזו וכולך קופא, הצמרמורות מקשטות את הגב שלך וזוחלות לך מתחת לעור, וכל הספקות מתדפות ממך ובורחות ממך כמו מאש..........