החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

כפות רגליי מטופפות על הבלטות המיושנות המהדרות את חדרי וזרמים של חדים של קור משתלחים באלימות בברכיים שלי, אני כמעט ויכולה לשמוע את קולה המעושן של הגננת שלי, 'חננה, באמת, תלבשי כבר את הנעליים המחורבנות האלה. את תתקררי! אני לא צריכה את אמא שלך על הראש שלי...' .
אני לא באמת יודעת איך היא הצליחה להתגנב אל תודעתי ב11 לפנות בוקר ביום חורפי שכזה, אבל זה מה שקרה.

כשאני חושבת על זה, באמת הכל התחיל שם בגן, כשכל הילדים נצמדו לרגליים של ההורים שלהם ואני פשוט ברחתי פנימה,היה לי זמן לבהות היטב בכל המגפיים היקרות האלה שלהם, והגרביים, עם הפפיונים, הייתי 40 סנטימטר של כעס, מה הקטע המחורבן של הפפיונים האלה,
וכן, אי שם בגיל 5 ידעתי את משמעות המילה מחורבן. אז התיישבתי על הרצפה, ושלפתי את הגרב האפורה שלי, עם הנעל האפורה שלי, ושמתי בצד. והלכתי יחפה.

התיישבתי ליד השולחן הנמוך של העפרונות הצבעוניים ומשם יכלתי להסתכל על העקבים של הגננת ולמדתי להפנים לתוכי את הרעשים הקצובים שהם עושים על רצפת הפרקט של הגן. גם דפיקות הלב שלי יישרו קו עם הקצב המשמים הזה. הלוואי והייתי יכולה להמיר את הצליל הזה למילים, אבל אני מניחה שזה בלתי אפשרי.

כמה שנים אחר כך, היום. אני נעמדת מול המראה, הגשמים מרעידים את החלון והרעשים האלה מהשמיים שאני פוחדת מהם הרבה יותר ממה שפחדתי כשהייתי 40 סנטימטר של כעס ואני בחולצת שרוול קצר שמגיעה עד שליש הירך. יחפה, וקר.

עקבי הגננת התחלפו בעקב שחור של נעליי אלגנט גבריות של אחד הלקוחות של אבא, והצליל של הגומי מקיש על הבלטות כמעט ולא נשמע,
הוא מחיש את צעדיו וחושק את שפתיו ובכלל לא יודע שיש ילדונת בחדר שקר לה.

הידיים שלי קפואות, והפטמות שלי זקורות, והתחת שלי כאוב, וכשאני מקפלת אחת מהחולצות שנפלה מערמת הבגדים שעל הכיסא, הבד מלטף את העור ושולח גל זעיר של חום שמעלה חיוך על שפתיי ובעוד אני מקפלת את שאר הבגדים לארון, אני חושבת על אמש,
ומעבירה את האצבעות שלי על הסימנים הכחולים שהשאירו הידיים שלו, והם מצמררות אותי כמו נטיפי קרח המאיימים לחתוך אותי.

"אני רואה שאת מרופדת" הוא אמר לי, "אתה רומז שאני שמנה?" הוא אפילו לא מחייך, "לבשת את כל הבגדים האלה" הוא תופס בכובע של הסווצר, ומושך את הגומי של המכנסיים כך שכשהם חזרו להתנגש לי בעור זה הרגיש כמעט כמו הצלפה, אבל בכלל לא."אבל לא מצאת את האנרגייה לשים גרביים או משהו?" הוא מסתכל על הרגליים היחפות שלי בתמיהה.
"אתה רוצה לשתות משהו?", אני שואלת, מהלכת לכיוון המטבח וכבר מרתיחה מים, מוציאה כוס שקופה קטנה,את הצנצנת של הסוכר והקפה. שחור. לא עזרו התלונות שלי שקפה שחור זה לממורמרים, הוא המשיך לשתות את זה בעקשנות. ונשאר ממורמר.

"למה את שואלת אם את יודעת את התשובה?", הוא התיישב ליד השולחן ושרבט מילים לא מובנות על סיפור שהתחלתי, "למה את כותבת על דף ולא במחשב?", אני מביאה את הקפה ומניחה אותו לידו,
"למה את המארחת היחידה שמביאה קפה בלי עוגיות?" הוא צוחק.
"סיימת?" אני שואלת,
הוא שתק.
"אין עוגיות. אין פה כלום",
הכוס עושה את מסלולה את השפתיים שלו, אני רוצה לנשק אותו. אבל לא זזה ממקומי. "זו השאלה שאת בוחרת לענות עליה?".

"זה כמו בטאקי," אני מתחילה להסביר לו, "יש לך סופר טאקי, זאת אומרת את הזכות לשאול הרבה שאלות, אבל בכל מה שקשור לשחקן שבא אחר כך, הקלף ששמים אחרון זה הקלף היחיד שמשנה", הוא לא יודע אם לצחוק, או לירות אלי איזו הערה שנונה בשקל, או סתם לשתוק,
"תסתמי".

בירכתי על הבחירה שלו. אז סתמתי. הקפה שלו נגמר, וככה זמן המנוחה שלי, הוא מתקרב אליי, ואני יכולה להריח את הבל הפה שלו,
הוא מחכה, אני יודעת בדיוק למה הוא מחכה,
הוא מחכה לתזוזה האחרונה שלי כבן אדם עם רצון חופשי לכמה שעות הקרובות, הוא מחכה שאנשק אותו. אז נישקתי.
הוא משהה את הרגע לשבריר שנייה ובין רגע ידיו מוצאות את עצמן מפלסות מסלולים בשיערי ומושכות אותו למטה,
"התגעגעת?" הוא שואל,
"אתה יודע שכן".

אני נכנעת לחוזק שלו ונופלת על ארבע, הידיים שלי פותחות את האבזם בחגורה שלו כמו קבצן שהרגע קיבל ארוחה חינם במק'דונלס, והזין שלו
מצליף לי בלחי שמאדימה,
השפתיים הרעבות שלי שואבות אותו לתוכי, ואני מתענגת על כל דחיפה שלו לתוכי,
הרטיבות שבין הרגליים שלי מפשירה אותי לאט,
הרגשתי את כל השכבות מוסרות ממני,
אחר כך גם הרגשתי את כל הבגדים יורדים ממני.

למורת רוחי הוא שלף אותו מתוכי, והעיף לי סתירה. הוא לא מרגיש צורך לתת סיבה או הסבר,
"נו, עכשיו אתה סתם משחק אותה קשוח", הוא צוחק אליי ואומר, "את הורסת לי את הדיסטנס ככה",
"מה דיסטנס? כמו בצופים?",
"כן כלבונת, איך ידעת שהחלום הכי גדול שלי זה להיות מדריך טוב בצופים".

אני אוהבת אותו. אבל לא אומרת שום דבר.

--

כל כך קר לי שאני בכלל לא מרגישה את ידית הדלת ששלחתי יד לפתוח, והרגליים היחפות שלי עושות דרכם אל האמבטיה,
אבל נעצרת בדרך,
נשענת על המשקוף, "לא קר לך ככה?" שאל הלקוח,
אבא שלי מגיע מהמטבח ובכף ידו כוס בהירה של נס קפה,
הלקוח פוצע את פיו להגיד דבר מה, ואני אומרת במקומו, "אבא, הוא שותה רק שחור".