החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

"תגידי לי, את משוגעת?" הוא מתרעם, "אל תצעק", אני אומרת לו. ראשי מונח על הברכיים שלו ועד לפני דקה צפינו בשלווה בתוכנית מטומטמת נטולי דאגות,
אני מתרוממת ומיישרת אליו מבט.
"פתאום נזכרתי באתמול" הוא יורה לכיווני, כנראה שכמה שניות אחרי המשפט הזה הוא קולט כמה הסיטואציה מוזרה, אז הוא קם בזריזות אל המקרר, הוא מהלך בעצבנות לאורך החריצים שיוצרים הבלטות. קוראים לזה טיפטופ.

"פתאום?" אני אומרת,
"פתאום" הוא חוזר אחריי.
הוא נעמד בקצה השני של החדר, ידיים לצד הגוף. "פתאום" הוא אומר שוב וקולו מהורהר.
"בוא נשחק" אני אומרת לו, "אוף אל תתחילי עם השטויות שלך", הוא אומר, ברצפה נוצרים קווים ארוכים מבין הבלטות, אני עומדת בקצה אחד והוא עומד בקצה האחר.
"נו...בוא נשחק", אני מניחה רגל אחת לפני השנייה במין צעד-עקב-צעד, בדיוק כמו שמהלכים על חבל, "טיפ" אני אומרת ומחייכת לו.

"מה את רוצה?" הוא אומר, "עכשיו אתה צריך לעשות טופ", אני מתחילה להסביר לו, "בסוף המשחק, זאת אומרת באמצע הקו אנחנו ניפגש, ואם אתה דורך על הרגל שלי אז ניצחת, ואם אני דורכת על שלך, אז ניצחתי",
"אני מכיר את המשחק הזה" הוא אומר, "זה של ילדים"
"זה המשחק שלי."
"טוב, את ילדה"
"טאף שיט, אז אתה עושה טופ?"

הוא מהלך לכיווני בזהירות, "מאיפה את הדבר הזה מאתמול?" הוא אומר לי, "לא אהבת?"
"מאמי...טופ"
"טיפ"
"זה לא שלא אהבתי, זה פשוט מוזר."
"מה מוזר?"
"כל הדברים האלה שאת רוצה שאני אגיד לך, אני אוהב אותך זה לא עובד ככה..למה, ריבונו של עולם אני לא יכול למצוא בחורות נורמליות?"
"טיפ"
"את לא הולכת להגיד משהו?"
"תשחק", הוא מתקרב עוד צעד לעברי, ולמרות שהמרחק הפיזי ביננו הולך ומצטמצם, כל מילה שהוא מוציא מהפה שלו מרחיקה אותי יותר ממנו.
"זה הקטע שלי, קוראים לזה...קוראים לזה שליטה"
"אני יודע איך קוראים לזה", הוא עושה עוד צעד לכיווני ואומר, "מה את מוצאת בזה?זה סתם מוזר"
"אתה יודע, נכון, כשאתה הולך ככה צעד אחרי צעד, אנחנו הולכים על רצפה יציבה, אבל בכל זאת אתה מרגיש שאתה עומד ליפול, שהדברים זזים...נכון?"
"כן, משהו כזה" הוא אומר, ומתקרב עוד צעד.
"אז כשאתה מזיין אותי, ואז שם את האצבעות שלך סביב הצוואר שלי ולוחץ, או שאתה מסובב לי את הפטמה כל כך חזק עד שאני מייחלת שלא תהיה לי פטמה בכלל,אני מרגישה את הכאב והנפילה כל כך, למרות שזה רק אתה, ואתה קרקע יציבה, והכל בסדר",
כבר כמעט ולא נשארו צעדים, אני מרגישה אותו קרוב אליי, נשימתו קצובה ומהירה, היד שלי מלטפת את הבטן התחתונה שלו ועוברת לבליטה המתפתחת בין הרגליים שלו,
אני מקרת את השפתיים שלי אל האוזן שלו ולוחשת, "מאמי?"
"כן?" הוא עונה לי,
"ניצחתי."


(מוקדש לחננ'לה השנייה, הסולמייט שלי. אל תקראי, לכי ללמוד)