החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

אני שוכבת על המיטה הורודה שלי, מקובלת בצורת עובר והפנים אל הקיר. לא מזמן התעוררתי ושוב העייפות מנכרת בעיניי, כמו מחטים קטנות על העפעפיים שלי, דוקרות אותי ולוחשות לי, "לכי, תשני, תשני כבר...תחלמי".

העיניים שלי עצומות, אם מישהו היה מסתכל עליי כרגע מבחוץ הוא כנראה היה בטוח שאני ישנה שינה עמוקה. פניי שלוות,
בתוכי אין שום דבר.

הריח של השמפו מגיע אל האף שלי, זה מרגיע אותי. ריחות טובים מפיחים בי מצב רוח טוב.
הגוף שלי רדום, מרוקן מאנרגיה, האצבעות שלי לא נאחזות בשום דבר וכל האיברים בגופי רפויים,
התודעה שלי לעומתו ערה לחלוטין לכל המתרחש בבית.

אני מקשיבה למישהו, אחד מדיירי הבית, מהלך אל השירותים, הכפכפים שלו מתחככים ברצפה, הוא גורר את הרגליים שלו, השירותים צמודים אל החדר שלי והדלת שלי לא סגורה לגמרי.
אני יכולה לשמוע את הצליל של החגורה שלו נפתחת, ואז את הזרם האינטנסיבי של השתן זולג אל האסלה ומכה במים שבתוכה. משהו בצליל הזה דוחה אותי ומסקרן אותי.

אני מקשיבה, הוא שוטף ידיים. יוצא מהשירותים והלך אל המטבח, הצלילים כושלים מלהגיע אליי במרחק כזה. השקט עובד עליי, גורם לי לחשוב שאני יכולה לישון
כשלפתע דלת החדר שלי נפתחת בחוזקה,
היא מתנגשת בתוך הקיר ויוצרת צליל צורם,
אני קופצת בבהלה קצת, אבל לא מסתובבת, אין טעם להתעורר.
טוב לי במצב הביניים.

זו בטח האישה, נכנסת אל חדר הכביסה שכדי להיכנס אליו צריך לעבור בחדר שלי. אני שומעת את הצליל של התהליך,
את הפתיחה של המכסה של המכונה,
עד התלייה,
חסר לי צליל מסויים. חסר לי הצליל של הבד נמתח כשמנערים אותו קלות באוויר כדי להעיר אותו וליישר אותו, לא.
היא מטומטמת.
היא תולה את הבגדים כמו שהם, ואז הם מתייבשים כמו סמרטוט. לפחות את הכביסה שלי אני עושה בעצמי.

אני מחייכת לי,
אני שונאת כל כך וזה גורם לי לחייך.

אני חושבת כל כך הרבה, זה היה שבוע כל כך קשה,
והנה עוד שבוע יותר קשה ממנו בפתח.

צליל קטן מגיע לאוזניי, הפעם מהפלאפון. הודעה חדשה. אני לא יודעת מה הניע אותי להסתובב סיבוב מלא במיטה, ושלחתי יד אל האייפון, ריבוע כחול קטן שואל אותי, "ממצב נשמה?"

"פעם הבאה כשאתה חרמן ובאלך לשלוח הודעה נטולת הקשר, בבקשה תכתוב כמיטב המסורת, 'ערה?', בסדר?" הקלדתי. שלחתי.

לקח לו איזה רבע שעה לענות. הילד הזה פלורוסנט, עד שהוא מצית.
"בערב, אצלך? יש לך בית ריק?" אני נזכרת בכל הרעשים,
הדלתות,
הכביסה,
כותבת לו, "לא".

"טוב, אז אצלי. תהיי מוכנה עוד שעתיים, תבואי כוסית",
"יש לך איזה מנתח פלסטי להשאיל לי?"
"סתמי, ביי".

אני מסתובבת, פותחת את הטלוויזיה,
יום שבת.
תובנות,
הכנה,
רק לא מנוחה.