החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

"אני רוצה שתתני לי אותך" הוא כותב לי,
הוא ממשיך לכתוב, אבל הראש שלי עדיין מתעסק במשפט הזה,
אני מתערבת איתכם שהוא יודע שאני עדיין חושבת על זה,
בגלל זה שאר המשפטים אחר כך תפלים, כן, הוא כזה חכם.
הוא לא יודע שאני יודעת, אבל אני יודעת.
אני מודעת לכמה בחירת המילים שלו מדוייקת, לכמה כל מילה שהוא משרבט לי היא מחושבת,
הוא, הוא לא סתם זורק לי משפטים עם סימני קריאה, לא.
זה לא המצב.

מה שקורה פה, קוראים יקרים, זו תוצאה מחושבת להחריד של העובדה שהוא עבד ושקד על לימודיו, והכין סיכום שלי. הוא הדגיש את השורות שלי בירוק, את כל הנקודות החלשות שלי הוא סימן בעיגול,
את הדברים שמחרמנים אותו הוא הדגיש עם קו למטה, זה לא כזה חשוב,
אבל הכי בגדול הוא סימן עם כוכביות את הדברים שגורמים לי לבכות.

הוא יודע. הוא יודע אותי.
אני מקצוע קל, מטומטם. כזה שכולם בוחרים כדי לקבל רבעון חופש. אני באה לו בקלות, אני לא מדירה שינה מעיניו, אני עוד אחת מהפוסטמות שלו והוא קורא אותי כמו ספר פתוח.

טוב, בסדר, נו,
יאללה נוותר לו.
אולי לא?
לא, איזה לוותר?!
הוא הכריז מלחמה.

"הסוודר הזה משמין אותך" הוא אומר לי, "עושה אותך גדולה כזו. מרחיב"
הוא מפרט בתיאורים על כמה שזה לא מחמיא לי והוא יודע, אני רואה את החיוך הזחוח הזה שלו שעל אפי וחמתי מרטיב אותי כמו איזה זונה בשקל,
הוא יודע שאני מתפתלת בתוך עצמי,
החזות הקרירה שלי לא עובדת עליו, נו, חננה, את לא עובדת עליו, תשברי כבר
יאללה,
את נשברת?
תקרסי. תבכי. תתלונני. תגידי לו שהוא רשע ומטומטם, תתפוצצי כבר!

אבל לא, אני יושבת בשקט. על פניי אותו חיוך זחוח.
אני במלחמה.
אני מתה להפסיד.

"אני יודע שאת רוצה. למה את לא מבקשת?" עוד פעם זה? לא נמאס לו?
אל תסמיקי, מטומטמת. אל תהיי מפגרת. זה מה שהוא רוצה.
טוב, אז תתני לו.
לא! אל תתני לו, אוף את פתטית.
את גם מדברת לעצמך.
לא יודעת מה יותר נורא. באמא שלי שאני לא יודעת. ואמא שלי זה חתיכת תיק. אוקיי, בסדר.
טוב,
את מסמיקה. את יכולה להיחלץ מזה כשידך על העליונה. תחייכי.
יופי, מפגרת. לפחות לעצמך את מקשיבה.
"מבקשת מה, אדוני?"
פוסטמה. את משחקת לו לידיים. את תפסלי בסוף.
תפסלי כבר.

"לאונן" נו, אוף...כלבה מפגרת, ברור, ברור שלאונן. גם את זה הוא קרא,
זה כאילו יש לו איזו גישה למוח שלי,
כמו הסרט המפגר הזה עם ג'ון מלקוביץ. נו מטומטמת, תתרכזי. אל תתפזרי.

בסדר, טוב. אני כאן. אני בפוקוס! אני בפוקוס.
פוקוס בתחת שלי. טוב מה עכשיו?
כן, אה, לאונן.
רגע נבדוק.
יופי, אני נוטפת. גם כן את. את הכי חלשה שיש. מה יש? זונה של מילים? את באמת אפס.
את יודעת למה אפס?
כמו המאמץ שצריך להפעיל כדי להשפיע עלייך. אפס.

"אני יכולה אדוני?" תגידי לי,
באמת עכשיו,
את מטומטמת?
יש משהו בקופסא?

היד נכנסת, כמו טטל'ה,
את בכלל חושבת?
נו, בטח שאת חושבת
את מדברת לעצמך כבר שעה מפגרת. אם את עושה את זה בקול ולא במחשבות, אני הייתי דואגת. את, כאילו אני, כאילו את. אל תהיי קטנונית.

גמרתי.
הפסדתי.
יופי.
לנצח זה למכוערים.