החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

הלילה זו הפעם הראשונה מזה כמה שנים שהוא מרגיש שפתאום אולי יש טעם. בזמן שהוא לועס מספר מדוייק של פעמים, הוא מעביר עם הלשון את כל העיסה שנותרה מצד לצד ובאותו זמן הוא דוחס כמה שיותר לתוכו, במהירות שכזו, שאם כל זה לא ייכנס בכמה דקות הבאות, רוב הסיכויים שזה יצמיח שוב רגליים ויברח לקיבינימט.



בעצם, אין טעם. אחרי שהוא סיים את המנה. הוא מהרהר בזה שוב, מצקצק בלשונו ומנסה להעלות בזכרונו את הטעם ואז קובע חד וחלק, שפשוט אין טעם. הוא קורא למלצר ואומר לו, "סליחה אדוני, אבל אין טעם", המלצר מסתכל עליי, מצמצם את עיניו, הוא מתכופף קלות אליו ואומר חלושות, "מה זאת אומרת...אין טעם?" , "תגיד, אתה לא שומע אותי?! אמרתי שאין טעם!" המלצר ההמום תלש ממנו את מבטו שנפער לאור נימת הטון הכועסת שיצאה ממנו, הסתובב וחזר למטבח.



"סליחה אדוני, אולי תרצה שאני אחליף לך? יש לנו כמה אפשרויות ואני גם יכול להמליץ לך..." הוא ביטל את דבריו בהינף יד שכזה כאילו ממעיט בחשיבות שאין למלצר הזה בעיניו. "אני רוצה לראות את הבוס שלך", המלצר השתנק וחזר על דבריו, "אתה רוצה לראות את הבוס שלי?" , "למה אתה חוזר אחרי?" , "נראה לי שהוא עסוק, אדוני", "ואולי במקום לשחק בניחושים תלך לבדוק?" , "אדוני אני באמת יכול להחליף לך, ולהמליץ לך על כמה אפשרויות מעניינות, אתה אפילו לא תצטרך לשלם!" , "אני מחכה" הוא אמר בשקט. והצמיד את כוס הזכוכית העדינה אל שפתיו הגסות והשבורות מכובד השנים.



"הבוס עסוק" הוא אמר, מסיט זיעה בעזרת ידיו הרועדות שאחזו במטפחת לבנה צהובה, "מה זאת אומרת עסוק? איך עסוק? בשבילי?! אתה יודע כמה עשיתי בשבילו?", המלצר הסתכל עליו, ואת המבט ההמום החליפו שני סימני שאלה עצומים ואדומים, "ואם אפשר לשאול, מי כבודו?", "אני את כל החיים שלי הקדשתי לו, אתה יודע איזה עצוב זה לגלות בשבילי שאין להם טעם?".



"אבל ככה זה, כמו כולם. זה הקטגוריה שלך, פה...פה אין טעם", "אבל אני רוצה טעם", "איזה סוג של טעם אתה רוצה בדיוק?" , "זה לא עניינך, אני רוצה לראות את הבוס", המלצר מחליף את הנימה הרשמית, מתכופף על ברכיו כך שראשו מציץ מעט מן השולחן, "אדוני, כגבר לגבר, אתה לא יכול פשוט לקרוא לאלוהים מתי שמתחשק לך, זה לא עובד ככה", "אני את כל החיים שלי נתתי לו, התפללתי, הנחתי תפילין, אני רוצה לראות אותו, ולהבין איך זה עכשיו, שאני רואה וטועם את הכל מלמעלה, איך זה שאין לזה טעם?", "אני אבדוק מה אני יכול לעשות" , "הוא יכול לפגוש אותך, אבל אתה תצטרך לחכות, בוא אחריי".



הוא גרר את רגליו בהליכה שבוזה אחרי המלצר לבוש השחורים. אני ידעתי שאני לא צריך לבוא לכאן שוב, אין טעם.