החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

בדרך הביתה אני עוברת באחת השכונות המרכזיות בחיפה, נדמה שפעם היא הייתה מרכז מסחרי שוקק חיים ומרכז בילוי שנמצא בראש העדיפויות של כל הצעירים בשישי בערב, אבל היום היא ידועה בעיקר בפקקי התנועה המחרפנים שלה, ואולי יוגורטיה בינונית.
השעה הייתה ארבע אחר הצהריים וזו השעה בערך בה נגמרים הלימודים בבית הספר הדתי המקומי. אני לא יודעת מה גרם לפנטזיה הזו לחלחל בראשי מלכתחילה,
אבל אני לא יכולה להסיט מבטי מעלמות החן שמהלכות להן בחצאיות עד הברך,
חולצות תכלת מכופתרות, בלי אפילו כפתור אחר משוחרר לרפואה,
גרביים לבנות משוכות, מסתירות את כל מה שהחצאית כושלת מלהסתיר,
השיער שלהן, נזר תפארתן, בשלל צבעים ומרקמים,
כלוא בקוקו גבוה בקודקוד הראש, מקפץ על גבן בכל צעד.

הן הולכות בחבורות של 2-6 בנות, כמדומני שמעולם לא ראיתי אחת כזו הולכת לבדה. הן הולכות צמוד, מרפקיהן מתחככים אחד בשני כשהן מנסות להידחק במדרכה הצרה,
הקבוצה גדולה מדי מכדי לא להתגלש אל הכביש,אז חלקן הולכות מקדימה ומדי פעם מציצות לאחור ומשחררות עד פנינה ממילותיהן אל אוויר העולם.

אני לא יכולה שלא לתהות,
על מה הן מדברות שם?
על מה ולמה פרצופיהם מרצינים עד כדי שאפשר לחשוב שהם מינ' דנים בכתיבת התנ"ך מחדש?

נדירות הפעמים שאני רואה אותן צוחקות.
וכשכבר יוצא לי להקשיב לשיחותיהן זה כאילו הן חשות בי ומסיבות את נושא השיחה לרכילות בת ימיהן. אני מאוהבת בכל אחת ואחת שם, ונפשי חשקה באחת מן לובשות החולצה התכלת במיטתי. אחת כזו סוררת,
שהמוח שלה עובד ב200 קמ"ש לשעה,
שלא די לה במעט שיש לעולם הסגור שלה להציע,
שבלילה כשאחותה, ושותפתה לחדר נרדמת, היא פותחת את הספר האחרון שקראה ומדלגת ישר לפרק הזה בו הציצה בתיאור אירוטי של עשיית אהבה בין בני זוג וסגרה אותו בלחיים אדומות,

ובעוד המילים האסורות מחלחלות אליה היא משחילה את היד אל בין רגלייה, מתחת לחצאית האפורה,
ובין היער הקטן שהיא לא רואה בו רע היא מוצאת את הכפתור שכולם כותבים עליו,
ובעוד היא מתרגלת לאט לזרמים המשתלחים בגופה, מהבטן התחתונה אל הלב שמגביר פעימותיו,

היא פותחת כפתור אחר כפתור בחולצה התכלת ומשחילה יד אל החזה שלה ומועכת אותו בידיה, מופתעת בעונג שיש לאיברים שעד לא מזמן חשבה שגבולותיהם בהנקה יש להציע.

אני חושבת,
כשאני בוהה בהן,
איך אני מסירה את החולצה לאט, ואני אנשק בעדינות אין קץ את שפתותיהם הורודות התחתונות שרועדות, ספק מפחד, ספק מציפייה,
ואיך הלשון תנצור כל תו בגופן הצנום,
גוף שלא נגעו בו בעבר,
גוף שלא יגעו בו עוד הרבה אחריי,

וכשלשוני תגיע אל אשר חפצה נפשי, היא תשאב לתוכה את כל הרטיבות הניגרת לפי ובדעתי אני אגמור שאלו הם רסיסי התמימות שלעולם אל יושבו לה,

וכשהיא תמתח את גופה, ושדייה יזדקרו,
והיא תרגיש את הכיווצים הזרים בחלצייה, היא תנעל את היריכיים שלה על ראשי, ובידה תדחוף אותי אליה,
היא תופתע מן החייתיות שזה הוציא ממנה,
והרעב הזה שהתבטא לתוכי יהיה מקור לאשמה עוד שנים רבות.

אני מכירה מעט מאוד אנשים, או סוגי אנשים
שמסוגלים לבנות בתוכי פנטיזה ולהצית את דמיוני עד כדי כך,
מעניין למה.