החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

מיד כשזה קרה כל הערוצים פרצו במבזק. שדרנית החדשות נשבעה וחזרה ואמרה שלא צריך להיכנס לפאניקה, שפתייה האדומות הפיקו מילות הרגעה,״יש צוות מדענים מובחר שריחף ישר לחללית האם שבליבת כדור הארץ ולא יושב אפילו לרגע...״, בדיוק כשהיא הרחיבה בהסברים על כמה ולמה קולה התעמעם ברקע שקעתי במחשבות.

תהיתי איך המנחה נדיבת החזה מתאפקת מלצחוק בעוד יש כ״כ הרבה כפלי משמעות במשפט שלה. זו לא הפסקת חשמל פשוטה למען השם, כוח הכבידה הפסיק לעבוד! זה אבסורד שהיא מעיזה להיות רצינית. שקלתי בכובד ראש לכתוב מכתב למערכת ולהרביץ בה קצת הומור.
מסביבי הכל היה תלוש מציאות ותלוש קרקע. אנשים התעופפו באוויר, דברים עלו למעלה ולא חזרו לעולם, העצים נתלשן מן הקרקע ישירות מן האדמה והיוו סכנה, משפחות שלמות היו קשורות בחבל אחד לשני שמא יאבדו בחלל והאמהות אחזו בתינוקהם בחוזקה. אנשים איבדו כל כיוון, כולם מזמן זנחו את חלום הילדות לעוף והאנושות כולה זעפה פנים והתלוננה. אפשר להבין, בכל זאת, זו כבר פעם שלישית החודש.

כשהכדור זז מצירו לפני כחודשיים אותה המנחה בדיוק נשבעה וחזרה ואמרה שלא השתנה דבר, שזה תהליך תקין לחלוטין, שפעם במילארד וחצי שנים הכדור נדחף קצת הצידה אז אין סיבה להיבהל וכמו בני אדם, הנחנו שאם משהו משודר בטלוויזיה הארצית כנראה שהוא נכון .
עד אותה עת לא היה דבר רע על כדור הארץ. כלומר, הרגילים היו רגילים. עוני, מחלות, זיהום, לא משהו שהדיר שינה גלובלית. החמצן היה חמצן, האדמה הייתה אדמה, הדשא היה ירוק, האוכל היה מוצק וכוח הכבידה היה כוח הכבידה.

האנושות כולה הייתה שבויה של השגרה ומי שכבר הצליח להימלט ממנה, או שהתחרפן או שנהיה כותב. הם כבלו עצמם למילים. מכיוון והיו היחידים שחופשיים, הם הרגישו חובה לתאר במדוייק ובאובקטיביות את האנושות, כדי שהדורות הבאים ידעו איך לחיות, והשמיטו בשיטתיות את הדרכים לברוח. אומללים היו חייהם של כלואי השגרה כי נשמתם התעוורה, איבדה את היכולת להסתכל אל המרחקים ואומללים היו חייהם של הסופרים כי לא מצאו שום דבר ששווה שיעשה, כי מהפרספקטיבה שלהם, שום דבר לא שווה דבר, הם היו שרויים בנצח של הבנה. נדמה שהאומללות הייתה חלק אינטגרלי בהיוולדו של כל אדם ואין דרך באמת להימלט ממנה, רק הרבה אמצעים לשנותה לדברים יפים.

ובגלל כל אלה היה הגיוני שמסביב לעולם אנשים יצאו לרחובות וצהלו, משהו בסגנון 'משנה מקום, משנה מזל' אז אם כל כדור הארץ שינה מקום, המזל חייב להשתנות איך שהוא.
כמעט כל האנשים הבוגרים היו במסיבה כל שהיא, שתו לשוכרה, עשו סמים, כתבו מוזיקה, הכותבים שהשקיפו מבחוץ, כמעט וגם הם השתכנעו שמשהו השתנה, אבל אז זה קרה בפעם הראשונה.

כולם פתאום היו באוויר. זה קרה במהירות האור, זה כאילו התעתקנו לשמיים. האנושות כולה דממה לכמה שניות עד שנקלט ובהדרגה כולם התחרפנו, צרחו, בכו, ריחפו באוויר הלוך ושוב בניסיון למצוא תשובות וחזרו יתומים ממענה, התמונה הייתה עגומה כאשר כולם נרגעו והחדשות דיווחו על הנזק. מיליונים נהרגו כשראשם נחבט במכוניות ובעצמים כבדים ועוד כמה מאות אלפים מתו מהשינוי מלחץ האוויר ועוד כמה אלפים מתו מהתקפי לב והפרעות קצב. נגרם נזק עצום לרכוש, והדברים היחידים ששרדו היו בסיסים כבדים של מבנים. השדרנית נשבעה וחזרה ואמרה שזהו יום אבל לאנושות. שזו מפגע עולמי והנזקים אינם נתפסים, קולה רעד כשהיא אמרה "תשתדלו, לא להיכנס לפאניקה" והיה בהיר ונהיר שהיא בקושי מאמינה לעצמה. האבל הקולני סיים את השגרה. היא קרסה, נפלה, הרסיסים של החיים שהכרנו היו הדברים היחידים שנפלו סביבנו.

כמה שעות אחר כך זה נפסק, הנפילה הייתה כל כך פתאומית וכה חדה ששלושה מיליון בני אדם נוספו למאזן ההרוגים.
מה שמוזר, זה שכל הדברים חזרו למקום מהם עפו. השדרנית שוב נשבעה וחזרה ואמרה,שהכל חזר לקדומותו,והאנשות נשמה לרווחה כל כך בחוזקה שכמעט והזיזה את כדור הארץ בסנטימטר נוסף.
ושוב, החמצן היה חמצן, האדמה הייתה אדמה, הדשא היה ירוק, האוכל היה מוצק וכוח הכבידה היה כוח הכבידה אבל אחרת. כל צעד לפתע נהיה מחושב, כולם החלו להיזהר באיפה הם שמים את הדברים שלהם, אמהות אחזו בילדים שנשארו להם, כל אחד דבק באהובים אליו,
הנפילה למטה פיזרה את הערפל והבהירה מה חשוב.

זה קרה מאז עוד כמה פעמים, האנושות השכילה מטעותיה ומספר ההרוגים בכל פעם הצטצמם משמעותית, אף אחד לא נכנס לפאניקה, כולם רק התרגזו. זה הפריע להם באמצע הבישול או העבודה.
גם הפעם חשבנו שדבר לא השתנה, כולם השתדלו לכבול עצמם למה שהוגדר נקודה בטוחה מעל מזרון עצום בכובד שמבטל את הריחוף, הוצבו כאלה כל כמה מטרים בכל מדינה נאורה. במדינות העולם השלישי אנשים המשיכו למות,
הם מתו גם קודם. למה שזה ישתנה עכשיו?

גם הפעם הבחורה מהחדשות נשבעה וחזרה ואמרה שהפעם, "אין, הפעם זו הפעם האחרונה. המדענים קרובים לפיתרון ו...", גם באוזניי כמו באוזני רבים היה קולה של השדרנית כרעש לבן. האנושות למדה שלא כל מה שנאמר בחדשות הוא נכון רק כי נאמר בחדשות, שמדענים טועים ושדברים עפים. מסתבר שבשביל שבני אדם יבינו לקח חשוב, מיליונים צריכים למות. אבל הפעם היה משהו שונה, זה הרגיש אחרת,
הנפילה עמדה לקרות כל רגע, כולם הרגישו לחץ מוזר בחזה.

לפתע בטלוויזיה, מדען אחד כפות למצלמה התקדם במנהרה ארוכה, כבר זמן מה אומרים שהמקור לנפילות הגרביטציה הוא במרכז הכדור, שכשכדור הארץ זז הוא העיר כוח כל כך עז שבעוצמתו מסוגל לבטל את כוח המשיכה. בתחתית המסך הייתה תמונתה המוקטנת של השדרנית וקולה היה ברקע. "זהו דוקטור אלגור והוא הרשה למצלמתינו להצטרף אליו במסעו אל היעד, דוקטור אלגור סבור שבקצה המנהרה שאותה אנחנו רואים כרגע על המסך, נמצאת התשובה לאסונות הגדולים שפקדו את הזן שלנו לאחרונה...",

המנהרה הייתה ארוכה וחשוכה, ערפל כבד שרר בה, "דוקטור אלגור" אמרה השדרנית, "יש לך משהו להוסיף בתגובה?",
דוקטור אלגור היה מן הכותבים. חייו היו ריקים ממעשה ויש אומרים שהתגלית הייתה המחיר כשרצה להיפטר מן העיפרון ולחזור לשגרה.
"כן, אנחנו מקבלים תדרים חזקים מכאן, ואני יכול לאמוד את המרחק כ12 מטרים מן היעד...", הדוקטור המשיך והלאה בפרטים וכש12 המטרים הגיעו לקיצם, כל בני האדם היו מרותקים למסך הטלוויזיה.


צליל צורם חדר את אוזניהם של כל האנשים, הערפל הקשה עלינו לראות את התמונה, אבל ככל שעברו השניות, התבהרה התמונה והצליל נקלט יותר ויותר. "דוקטור אלגור! דוקטור אלגור!" צעקה השדרנית,
"בבקשה, כל העולם צופה בך עכשיו, תספר לו, מה אנחנו שומעים", דוקטור אלגור מחה ממצחו זיעה, הוא גירד בפדחתו ואמר, "ובכן, שדרנית יקרה...הצליל הזה, הצורם, הוא בכי".

השדרנית צחקה ואמרה, "בכי...טוב, דוקטור, לא ייתכן שזה בכי. זו חייבת להיות טעות..." התשובה שקיבלה,
הייתה מקוטעת. זרם הסאונד נקטע, כנראה שהעומק אליו הגיע היה יותר ממה שהטכנולוגיה יכולה לשאת. בכל צעד שעשה אל מקור הבכי, התבהרה התמונה וכשהגיע לבסוף נשארה האנושות המומה.

על המסך הופיעה ילדה. לבושה שמלה ורודה קצרה, כבת 12, על קודקודה שתי גומיות. היא בכתה ובכתה, צעקותייה העבירו צמרמורת בגוף כולם והזעזוע היה בלתי נסבל. בכל גל של בכי נסחפה האנושות עוד כמה סנטימטרים מעלה,
דוקטור אלגור נחזה כמנסה לגשת אל הילדה אבל דבר לא עזר. בסופו של דבר, הוציא אקדח וירה בה.

הדוקטור בכה. הוא ליטף את הילדה בעוד היא מדממת בזרעותיו למוות וכשנפחה את נשימתה האחרונה, נפלה כל האנושות חזרה אל הקרקע, בדיוק למקום ממנו עפה, והשדרנית נשבעה וחזרה ואמרה שהכל נגמר.
אלגור חזר רועד מן המהנרה אל אלפי צלמי חדשות שהיו רעבים בשם כל האנושות לדעת את השתלשלות האירועים. אף אחד לא העז לפקפק בהחלטתו להרוג את הילדה וכי מה שווה נפש אחת הרוגה למען הצלתם של מיליונים?

גופתה של הילדה נותחה אלפי פעמים בניסיון למצוא הסבר הגיוני. איך היה בכוחה של ילדה קטנה להעיף את העולם ואיך הגיעה למקום אליו הגיעה ואיך קשור תזוזת העולם מן המסלול אל כל הדברים.
מדענים וחוקרים מכל קצוות העולם נרתמו למשימה, אבל כל ניסיון עלה בתוהו.

במשלחת המחקר הרביעית אל קצה המנהרה, נמצא פתק שנכתב ככל הנראה בידי הילדה. "אני לא מוצאת את אמא", היה לשונו.
אלגור גירד בפדחתו כמו שעשה כל כך הרבה פעמים מאז המקרה עד שנוצרו בה צלקות ממשיות ואמר,
"ככל הנראה, הילדה הרגישה כל כך לבד. המקום המיוחד בו שהתה, העצים את הרגש הזה, ותזוזת כדור הארץ העניקה לו חוזק מיסטי,
כולנו עפנו, בסה"כ כי רצתה הילדה למשוך תשומת לב, היא רצתה שימצאו את אמא שלה, היא רצתה שכולם ידעו איך זה להיות בלי כיוון",
לאחר מכן הושלך דוקטור אלגור לבית חולים לחולי נפש בטענה שזהו הסבר מגוחך, והמרדף לאחר פתרון גרם לו לאבד שפיותו.



גם בסופו של סיפור זה אנו מבינים שהאנושות לא למדה דבר, אלגור הגיע לתשובה זו כי נשמתו ראתה רחוק
ואילו בכדור הארץ,
החמצן היה חמצן, האדמה הייתה אדמה, הדשא היה ירוק, האוכל היה מוצק וכוח הכבידה היה כוח הכבידה.