"שמעי מותק, וואלק באייימממממאאאא שלי שאת הדבר הכי חמוד שראית כאן כל היום נראה לי", הבחור הזה שם יד מעל הכתף שלי ורוכן לעברי בעוד שאני נשענת לתומי על קיר לבנים בתחנה המרכזית.
הרהרתי כמה שניות באיך להגיב לאירוע החריג הזה, בחנתי אותו כמה דקות והרי לכם סיכום הנתונים:
בחור צעיר כבן 24-25,
לראשו כובע סיכה לבן עם סימן ההיכר של נייק,
טרינינג לבן של אדידס ומעליו של קבוצת כדורגל,
ג'ינס בהיר משופשף בברכיים,
מבנה גוף רזה ואולי הייתי מרחיקה לכת ואומרת אפילו שדוף,
שחום בכאילו (יענו לבן, אשכנזי צהוב מת, (למה מה קרה גם אני יודעת את השפה שלהם),שמבלה את רוב שעותיו בים)
וללא ספק,
ערס.
קריקטורה של ערס, מבחינתי אפילו הובכתי קצת בשבילו כמה שהוא קלישאה.
"באמת?" אני אומרת לו ומחייכת חיוך רחב שיניים. היד שלו ירדה והוא עיקם את פרצופו כלא מבין, הוא ציפה לאיזו עקיצה שנונה בשקל שכמובן היה שומע מאיזה פרחולה שיש לה רק חצי אונה מתפקדת וגם היא כולה מרוכזת בקולקציה החדשה של הדוכן הזה שמוכר לה טייצים מנומרים במחיר מופקע,
אבל הייתי נחמדה. ממש נחמדה. כל כך נחמדה שהאנרגיות שלי יכלו לרפא סרטן ואולי אפילו מספיק נחמדה בביל להמשיך לדבר איתו.
"כן.. מותק, באמת" הוא אומר, משהו בקול שלו פתאום נהיה פרוורטי, "טוב, אז תנשק אותי", הוא מחייך, "את צוחקת?",
"תגיד, אני נראת לך צוחקת?", הוא מקרב את השפתיים שלו אליי ובשנייה האחרונה, בדיוק כשחלפה במוחי המחשבה אולי לזרום, אני מזיזה את הפנים והוא נשאר מופתע.
"יו איזה קטע מסריח נשמה..",
"זה בדיוק מה שאני חשבתי." אמרתי בעודי מסניפה את האוויר בהבעת פנים נגעלת.
טוב,
אני לא עד כדי כך נחמדה.
לפני 12 שנים. 29 בנובמבר 2011 בשעה 12:39