החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

מהקצה השני של המסדרון הסתכלתי על המתרגל שלי, יהב. זה לא באמת השם שלו כמובן, אבל חיפשתי משהו שיבטא אותו, אגו גברי גלום בתוך גוף שדוף ופנים יפות וכמעט נשיות. תווי פנים רכים, אף סולד, עיניים ירוקות ושיער חום אדמדם שמשחזר את האורך שלו לאחר הגילוח הצבאי האכזרי . הוא לבש סריג פסים שחור לבן ששנאתי, (ערס) ג'ינס כחול צמוד שעוד לא הרבה זמן הוא יתחרט שלבש ונעלי אולסטאר, אחת אדומה- אחת ירוקה.

"סליחה? ראיתם איזה ילדה בשם 'חננה'? היא נמוכה כזו, לא ממש ממש נמוכה, ולא ממש ממש גבוהה בעצם, שמנמנה, זאת אומרת..לא שאני חושב שהיא שמנה זאת אומרת..לא חשוב, ראיתם?", יהב נתקל בשלילה מחבורה של כחמש בנות מכיתה י'. יפות. אפילו מרחוק אני יכולה לראות שהוא מסמיק כשהן נוגעות בזרוע שלו ושואלות, "מהה.. אתה חדש כאן כאילו?!".

קצת רציתי שהוא יסתובב ויראה אותי, אבל לא הרגשתי שזה מתאים לגשת אליו. כשאני משחזרת את אירועי המחששה בראש, אני בכלל לא מבינה מה נכנס בי. לא שעולם הבדס"מ זר לי, אבל הייתי נשלטת וזה הכל. הפרידה הייתה קשה, כמו כל פרידה, אבל משהו בעובדה שהוא לא רק היה חבר שלי אלא גם היה אדוני ומושא הערצתי רק צרב יותר, כאילו החוקים הווניליים של הפרידה לא תקפים כאן ואסור לי להיות עצובה או להתנגד, כי הוא אמר ועליי לקבל את רצונו בשקט כמו שקיבלתי את כל הרצונות שלו בשנתיים האחרונות.

והנה, חודש אחר כך, הבחור הזר-מוזר הזה שהדבר הכי אישי שידעתי עליו זה שיש לו חיבה למשפטים בגיאומטריה, שידר משהו כה...כנוע, שכמעט ולא יכלתי להתנגד אליו. כמה שניות לפני שהסטירה שהחטפתי לו, העיניים המצטערות, ביקשו עונש פיזי שיפצה אותי והכנות במבט שלו היא זו שלכדה אותי לבסוף.

רציתי להכאיב לו. רציתי שהוא ירצה אותי. רציתי שהוא יספר לי כל מה שחלף לו במוח אי פעם, רציתי אותו ערום מתחתיי בכל מובן.
"חיפשתי אותך", שמעתי מאחוריי בעת שהנחתי את התיק על אחד הכיסאות עם הריפוד הכחול בספרייה, זיהיתי את הקול שלו מיד, אבל העדפתי להתעלם וללכת לאחד ממדפי הסיפורת ולחפש לי משהו לקרוא. כצפוי, הוא הלך אחריי.
"את רוצה לדבר איתי?" הוא שאל, לקחתי לידי את הספר לוליטה, נבוקוב. בספרייה עתירת התקציב הזו יש 15 עותקים של הספר הזה. כולם חדשים, שזה מצחיק. אבל רק אותי.

"קראת את זה?" הוא ניסה את מזלו שוב, הנדתי לחיוב בראשי. "זה הספר האהוב עליי", אמרתי והחזרתי למדף. הרהרתי בזה קצת ואמרתי שוב, "טוב, לא האהוב עליי. אבל בטופ שלוש שלי, בלי ספק".
"לא קראתי את זה", הוא הודה, זה היה נראה כאילו הוא קצת מתבייש. "אני מצטער". צחקתי ושאלתי,"אתה מצטער כי לא קראת את 'לוליטה'?", הוא לא אמר מילה, "זה חבל. נראה לי שאתה תאהב".

הסתובבתי קצת בין הספרים כשהוא מהלך אחריי והשתיקה עומדת ביננו כמו בן אדם שלישי שלוקח חלק בשיחה. קשה להגיד שהייתי מובכת, אבל היה משהו לא משוחרר בדרך שהוא הסתכל עליי, בעקביות הוא חיפש אישור שלי, שלח את היד רק למדפים שאני כבר בדקתי,הלך במסלול המדוייק שבו אני הלכתי ודיבר רק כשפניתי אליו, זה החמיא לי וסיקרן אותי
וכמו תמיד הגבולות קראו לי למתוח אותם. ביני לבין עצמי אמרתי בואי נעשה ניסוי. (לא הרגע הכי מואר מוסרית שלי, מודה)

"בוא" יריתי, לקחתי את התיק והלכתי הליכה מהירה אל מחוץ לבית ספר, לחלק המת שבין אולם הספורט לעולם הכנסים, שהייתה חצי מחששה וחצי מקום מוכר להתמזמזויות, הוא היה מפורסם בכך שמורים יודעים עליו אבל נמנעים מלגשת אליו. לא הכרתי את עצמי כשולטת עד שפגשתי אותו,
תמיד ידעתי שברמת הרעיון זה משהו מעניין שכיף לנסות, אבל אף פעם לא הייתה לי גישה לאנשים שבסצנה וגם איך שהוא קצת פחדתי מעצמי ומהדברים שזה יוציא ממני.
"תוריד חולצה" אמרתי, הוא עיוות את הפנים שלו כאילו אמר 'נו באמת, פה?!',
"נו," חזרתי קצרת סבלנות. הייתי סקרנית וממהרת. הוא פשט מעליו את החולצה ונכנס יותר לעומק כך שאי אפשר לראות אותו אם עומדים בקצה המדרגות שמובילות לשם. "אמרתי לך לזוז?" הוא הסתכל עליי וחייך, הוא חזר את צעדיו ואמר, "סליחה, גבירתי",
המילה הזו צלצלה לי מוזר באוזן, "אל תקרא לי ככה", רציתי לדעת מה הוא חושב. אז ביקשתי לדעת.
"את מבקשת או אומרת?" הוא עמד חשוף חזה וידיו היו לצד הגב,השמש של יוני השתקפה בעור הלבן שלו, "תענה כבר", צחקקתי. "את חמודה" הוא אמר, "זה כאילו את מפחדת לשבור אותי."
"אתה שביר?"
"יש לך רק דרך אחת לבדוק, רק אל.." הוא התחיל לומר ואז השפיל מבטו ואמר, "רק אל תתעלמי ממני כשאני אומר די".

הוא קצת רעד כשאמר, כאילו חשש שזה לא יהיה מקובל עליי. "על ארבע" אמרתי, מופתעת מהנחישות של הקול שלי בעצמי, והוא עשה. בלי אבל, בלי אם, בלי 'אבל יראו אותי', הוא פשוט עשה. "תתקרב אליי", בעוד הוא מטופף לעברי לא יכלתי שלא לצחוק עליו זה היה כל כך הזוי ואבסורד, וזה הרגיש טוב. העליונות שאפפה אותי והפתטיות הזו שלו. הרגשתי שאני סקסית ויפה וכל-יכולה.

הלשון שלו עברה בעדינות על הכף רגל שלי, השפתיים עוטפות את הבוהן שלי ומוצצת אותה, זה מדגדג אותי.זה מחרמן אותי. הרטיבות בין הרגליים לא מאחרת להגיע. הוא נראה לי שלו, העיניים שלו עצומות והוא כולו מרוכז במשימה.
משכתי את הרגל מהפה שלו ודרכתי על הפנים שלו, זה היה מתבקש, הלחי שלו נמעכה תחת הבהונות שלי והפרצוף שלו הגיב בחוסר נוחות, את הרגל השנייה שמתי על הבטן, וכל כמה שניות לחצתי אותה ושאבתי ממנו גניחת כאב. הרגל שלי נחה על המפשעה שלו, "לדרוך?" שאלתי.

"זה יכאב" הוא אמר לי,
"זה לא מה ששאלתי",
"כן. בבקשה, כן" הוא לחש בשקט. והרגל שלי נלחצה כנגד הזין המתקשה שלו באיטיות מעבירה את משקלי עליו בעוד הוא נושך את שפתיו עד זוב דם ועיניו נרטבות מדמעות מאופקות.

אחרי כמה שניות הנחתי לו, והוא התנשם. ולאחר מכן דרכתי במהירות ובעוצמה על מפשעתו והלכתי צעד אחורה כדי לצפות בו מתפתל. הוא צעק ובכה קצת, אבל חייך.

בהיתי בו בסיפוק וצחקתי, "למה אתה מחייך?" שאלתי, "לא ידעתי שיש לך את זה" הוא ביקש לעמוד ואישרתי. הוא התכופף לקחת את החולצה שלו והנחתי יד על ישבנו שלפתע קרץ לי ואז הוא אמר. "די, לא עכשיו" ואני בכלל לא הבנתי על מה הוא מדבר.

הוא התקרב אליי ולחש באוזני, "היה כיף. את מתוקה.",
יהב נישק אותי בעדינות על הלחי שלי, והסתובב ללכת. "כלבלבי!" צעקתי לו,
הוא הסתובב והתקרבתי לעברו, "תקרא לי גבירתי".

וזו הייתה רק ההתחלה -לה-לה.