החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

"את מציבה את האיקס כאן, מעבירה את זה לשם ואז זה הופך, זה מינוס זה פלוס זה, ואז עושים אינטגרל על כל אלה ואת מגלה את השטח", הבחור הברונטי השדוף מקשקש לי על המחברת בחצים וסימנים,
"אני לא מבינה", אני אומרת. הוא ממשיך לקשקש ולצייר על המחברת בחצים וסימנים עד שאני מגבירה את הקול ואומרת לו, "מה זה יעזור לי בחיים החרא הזה? אני נכשלת וזהו",
הוא שותק.

"פה אתה אמור להגיד, 'לאאאאאאאא את לא תיכשלי! את יכולה תאמיני בעצמך יש לך פוטנציאל', לא?", הוא עוזב את העט ונשען אחורה,
הוא שם את שתי הידיים על הברכיים ואומר לי,
"את באמת תכשלי", הוא מעביר דף בספר ומתחיל להעתיק תרגיל חדש. "סליחה?"
"יש לך אטיטוד פתטי כזה של מרדנית מטומטמת שחושבת שברגע שהיא רק תרצה כל העולם ישתלשל לה לכיס, ועד שלא תתבגרי ותביני שהעולם מתקדם, והבגרויות מקבלות ציונים גם בלי שתרצי, את רק תכשלי. ולא רק במתמטיקה, אלא בהכל. אבל אני לא הולך לשכנע אותך, יש לי אחות מטומטמת כמוך בבית וזה מספיק לי, לא אכפת לי ממך. אני כאן, עושה את מה שאני צריכה בשביל האקסטרא קרדיט וחוזר לתואר שלי." הרצף הוורבאלי הזה נשפך מהפה שלו אל תוך החלל ומכה בי המומה. "שנעבור למעגל?", הוא מסתכל עליי בתמימות כאילו לא קטל את כל העתיד שלי לפני כמה שניות.

"אני לא גרועה במתמטיקה",
הוא מסתכל עליי, "חננה, אל תתחילי, יש הרבה דברים שאפשר לעשות בלי מתמטיקה...את יכולה....לנקות רחובות... ואת יכולה לכתוב ספר, לא על מתמטיקה ואת יכולה..." הוא מחייך לעצמו חיוך זחוח בזמן שהוא פותר עוד תרגיל להנאתו,
אני חוטפת את העט ואומרת, "את זה שמים כאן וזה כאן, זה ועוד זה שווה זה, מציבים את זה כאן הופכים את זה לזה, מציבים במשוואה, מחשבים את המיתר הזה והזה, עושים פיתגורס והנה".

הוא שתק, ואז הסתכל על התשובה, "מה כתוב פה?" הוא שואל אותי, "זה הY שלי",
"ככה את כותבת Y?" אני שותקת, "זה נכון" הוא אומר.
"ברור שזה נכון" אני אומרת תוך כדי שאני סוגרת את הספר והמחברת ודוחפת אותם לתיק, אני לא אומרת דבר נוסף והולכת לכיוון הדלת, שלחתי יד לכיוון הידית כשהוא נדחף ביני לבין הדלת ואמר, "אני מצטער",
"אתה לא" אמרתי, ופתחתי את הדלת, "חננה אני מצטער, באמת...לא התכוונתי ל.." עצרתי אותו ואמרתי, "אני צריכה לעשן",
יצאתי מהדלת והלכתי כמה שניות בדממה עד שהוא הופיע לידי וביקש לבוא איתי. "אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אני לא מבטיחה להיות נחמדה".

הלכנו ולא החלפנו מילה, טיפסתי על השער בקלילות שרק שלוש שנים במקום הזה יכולות לקנות לך והתיישבתי שעונה על הקיר, הדלקתי סיגריה ושאפתי אותה אל הריאות שלי בקצב.
המוזיקה מהאוזניות שלי הייתה שקטה והסתכלתי על המתרגל מתמודד עם הגדר הזו. הוא הסתכל עליה קצת וברגע שמצא את שיטת הפעולה שלו זה לקח כמה דקות עד שהוא היה לידי.

"אני באמת מצטער", הוא אמר, מתנשף קצת.
"אתה לא באמת מצטער", אמרתי, "ואני לא באמת נפגעתי. סתם הייתי צריכה סיגריה".
"אם את טובה במתמטיקה אז למה עשית את כל זה?" הוא אמר הסתכלתי עליו קצת ושתקתי. "את יכולה לקבל מתרגל גם בלי להיכשל, את יודעת."
שתקתי קצת ואמרתי. "עכשיו אתה אומר לי את זה?!?!?!" התרעמתי, קמתי והתהלכתי בעצבנות, שאפתי את הסיגריה ובהיתי מבט כועס באריחי המדרכה.

הוא צחק, "את באמת כועסת?", שתקתי. הוא קם ואמר, "טוב, אני הולך. יש לי שיעור. אבל רק שתדעי שאני באמת מצטער". הוא התקרב אליי,
והיד שלי נחתה על הלחי שלו בדיוק כשהוא התכוון ללכת. "מה? בשביל מה זה היה?",
"אתה לא באמת מצטער?"
התקרבתי אליו ונישקתי אותו. "אני רוצה אותך", הוא צוחק ואמר, "ככה את מתחילה עם בנים?", "אתה אוהב את זה",
אני שמה לב לבליטה במכנסיים והוא מסמיק.

"זה קצת פתטי אתה יודע," אני אומרת לו, "כן. אני יודע",
אני מושכת אותו אליי מהחולצה והחזה שלו לוחץ על החזה שלי, השפתיי שלי מרפרפות על הלחי שלו, "אז אתה כלבלב בעצם?",
"אל תקראי לי ככה" הוא דחף אותי, "את סתם ילדה קטנה, לכי תראי דרגון בול או משהו.", אני מכבה את הסיגריה, ואומרת "בוא לכאן",
הוא מסתכל לצדדים ומתקרב אליי,
"אתה הולך לענות על השאלה שלי?",
"מה אני עושה? את ילדונת, מטומטמת, מעצבנת, מרדנית שחושבת שהיא יודעת הכל...אל תדברי אליי ככה, את יודעת, אני המורה שלך בערך",
"בערך." חזרתי אחריו, "בערך זו מילת המפתח. אז אתה כלבלב בעצם?"
"את מוכנה להפסי..." הוא התחיל להגיד, הרמתי את קולי ואמרתי, "מה אתה מפגר? תענה לי!",
"כן" הוא אמר באוטומטיות, הוא קצת נבהל מעצמו והתחיל ללכת במעגלים, הוא התיישב במקום שממנו קמתי וקבר את ראשו בין ידיו, "כן" הוא אמר שוב.

"את לא תספרי, נכון?", אני מסתכלת עליו ברחמים, "מה את הולכת לעשות עכשיו?",
אני מתקרבת לעברו, ושולחת יד אל בין הרגליים שלו, הבליטה שלו ממלאת את הכף יד שלי וככל שאני מהדקת את האחיזה אני מקרבת את פניי אליו בעוד שהפנים שלו מתעוותות בכאב,
וכששפתיי נוגעות באוזניו אני אומרת, "קודם כל, לפני הכל, נלמד אותך להתנצל".