סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

החיים כשמגדלים תינוק מפלסטיק

אל תשחקו אותה אדישים, אנחנו יודעות שאתם מתים לדעת.
לפני 13 שנים. 19 בנובמבר 2011 בשעה 18:32

"בחייאת ראבק, די לבכות...", אמר הגבר שלי שזפזפ בתחנות בטלוויזיה בעודו שוכב בנוחות על המיטה ואני על הרצפה לידו פרושת איברים,
איפה שהוא בין ערוץ אגו לחדשות הוא הקדיש מזמנו לצבוט אותי, לראות שלא איבדתי הכרה מהקור. "אני לא בוכה, אדוני",
הוא התרומם מעט והסתכל עליי, נוכח לדעת כשכלבתו שוכבת משועממת על הרצפה ומשחקת אנגרי בירדז באייפון. "אה." הוא אמר,
הוא התהפך על הבטן והמשיך לבהות בי כמה דקות.

"איזה שלב את?" , הוא הניח את ראשו על מפרקי הידיים שלו והסתכל עליי, לפתע הגבר החסון שלי שעד לפני כמה שעות פתח לי את כל החורים בגוף נראה לי קצת כמו ילדת בית ספר קתולי,
"אדוני אתה מוזר ככה" ,
"איך ככה? חתיך?"
אני צוחקת קצת. "נפסלתי בגללך",
"נפסלת כי את זונה מטומטמת, אל תאשימי אותי",
"צודק אדוני".

התהפכתי על הגב, ובהיתי בתקרה. הוא חזר לשכב במיטה ואז אמר, "כלבונת שימי את הראש כאן" הוא טפח על המזרון כמה פעמים, ואמר "נו",
הנחתי את הראש במקום ההוא ואצבעותיו חרשו שערי, גב היד שלו שעד לא מזמן הייתה כל כך עמוק בכוס שלי שהוא יכל למעשה לקטוף לו כלייה, כרגע ליטפה אותי בעדינות,
עבר בעדינות על קווי המתאר של פניי, של שפתיי שעד לא מזמן צרחו לעזרה אלוהית ואת שמו,
על עיניי שנעצמו חזק מהפחד של ההלומה העתידה לבוא, ואז נפתחו כשהוא אמר לי בליווי סטירה ללחי שעכשיו הוא מנשק,

"בואי, תשכבי לידי" הוא אומר לי, ואני עושה כן.
אני מתרוממת, אין שום בגד לגופי חוץ מגרב אחת. הפטמות שלי זקורות מהקור, ועורי עור ברווז.
"תרימי ידיים",
"כן אד.."
"תשתקי"
כפות ידיו הרגישו כמו גיצים על עורי, כשהם עברו וליטפו את כל החבורות בשלל הצבעים, הליטוף העדין שלו כאב לי כמעט כמו הצלפה, כאילו המגע הוונילי על העור המצולק הבדס"מי שלי גרר איזו תגובת נגד,
אבל הם לא דוחים אחד את השני,הם מתמגנטים אחד לשני.

עד לפני כמה זמן, הוא לקח אותי יד ביד לגיהנום, הוא חדר אליי וכשהביצים שלו הלמו בעור שלי הלב שלי האט את הקצב שלו, המוח שלי הלך לקופסא הקטנה שלו ונרגע, הניח בצד את כל מה שיש עליו לעשות, את הדאגות, הצרות המחשבות,
החוסר ביטחון המנכר הזה בעירומי שאני איני יכולה להיות בנוח בתוך מקדשי, הגוף שלי, כרגע אני לא צריכה לדאוג לזה יותר,
כי המקדש שלי מחולל והוא בבעלותו של מישהו אחר.
ובשבילו אני מספיק. ובשבילו אני הגירסא הכי טובה שיש של עצמי.
הוא קרע אותי לאלף חתיכות קטנות,
אחרי זה עבר לגוף שלי,
השפיל אותי,
גרם לי להרגיש האדם הכי קטן בעולם, שהדרך היחידה שלי להתקיים היא אם אני אמשיך למצוץ כאילו המקור חמצן היחיד על הכדור זה הזין שלו,
הוא שכנע אותי בעליונות שלו, הוא קנה אותי (ולא בזול בכלל) ואני הייתי שייכת לו. הייתי כבולה אליו, אבל האם הכבלים האלה באמת נחשבים כשאני לא רוצה ללכת לשום מקום?

ועכשיו, הגיע הזמן לחזור הביתה. שכבתי לידו כשצלקות המסע מעטרות את גופי, והוא אותי וונילי.

בינתיים.

tzemer​(אחרת) - *חוטפת את חננלות, ומעבידה אותה בתור כותבת הסיפורים האישית שלי עד קץ הימים*
לפני 13 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י