תמיד כשהכל קורס, אני חוזרת לכאן. אני רוצה לפתוח את הדלת ושתעמוד במפתן. תבחן אותי מלמעלה למטה ותהנהן בסיפוק. אני רוצה שתכנס ואני אכין לך קפה. אתה תאמר קצת שטויות, אגיד לך שאתה טועה. אתה תמיד טועה, ואני, אני תמיד אומרת. אני רוצה שתנשק אותי בלחי, שניה לפני שאתה דוחף לי אצבע לכוס, ואני רוצה, אני רוצה שתגיד לי את כל מה שרצית בנסיעה הביתה. אחרי זה, אחרי זה אני רוצה לדחוף אותך מעלי, לירוק לך בפנים ושתכעס. תרדוף אחרי לחדר השינה ותאמר לי שזהו, זהו, נמאס לך. אתה כבר לא יכול. אתה תקח את המעיל, אבל לא תצא מהבית. לא יכול יותר עם המשחקים שלך, את לא מבינה? אני רוצה שתתקדם חזרה, כי אתה לא יכול ללכת. וכשתגיע אני אבעט בך בצלעות. אני לא חזקה, אבל המקום הנכון משדר את הכאב החד שרציתי. אתה מתרגז, אתה נהיה אדום. אני מתחילה לפחד שאני כבר לא משחקת. כן, אני מפחדת. אני רוצה שתקח את הידיים שלי ותצמיד אותם למיטה ותגיד לי, תבקשי סליחה. אבל אני לא אבקש. אתה תסובב אותי ותקלף לי את התחתונים ותרצה לחדור אלי, אבל תחכה, לשניה הזו, שבה אני מצמידה את עצמי אליך, כי גם אני מכורה, לא יכולה. כמה דקות אחרי שכבר נכנסת, אני אבעט אותך שוב, שכחת איפה אתה. גם אני, אבל אני מנצחת. כמו תמיד.
אתה תגיד לי כך ואני אשיב לך, בסוף, בסוף אתה תשן לידי, על הרצפה. לא אשמתך, דחפתי אותך ונפלת.