בלילה אני מתעורר לפרקים שטוף זיעה,
הכדור לא עוזר, צמרמורות וגלי חום עוברים דרכי, מהראש לרגליים וחזרה.
אני טובע חזרה לתוך שינה מלאת הזיות.
אני וכריסטי שוב פעם על מכסה המנוע מחוץ לעיר, מחכים לגשם אסטרואידים שיבוא,היא שוב בוכה על האקס שלה....
הפרק שהורדתי מהעונה השישית של הסופרנוס מתערבב לי עם מסיבת הפורים אצל בן, אני שוב מחופש לארנב עם חגורת גזרים.....
אימא פתאום מופיעה בדלת, הביאה איתה אוכל, "לא תודה, יש לי מספיק, באמת שלא היית צריכה"...
אבל אני לא מוצא את המקרר, היא לא שמה לב שיש לי חגורת גזרים על המותניים.......
אני שותה קפה בשדרה, לבוש מסכה ונציאנית, אני מרגיש געגוע עמוק ,בא לי לבכות.....אני רוצה הביתה.
אני מתעורר שוב.....
חצי ישן חצי ער, אני רטוב לגמרי מזיעה, השיניים נוקשות בקצב אחיד ,שמיניות, זה מוצא חן בעיניי.
החדר חשוך,אני מרגיש שכולם פה ואפשר להתחיל, הכל מתערבב וצולל שוב כמו ברכבת הרים....
אני מחייך, הכול נראה הגיוני פתאום.
הכול מתחבר, כל המחשבות והאנשים, הדמויות וההזיות, כולנו יוצאים לשחק על אותו שדה קוואנטים של ארווין שרדינגר שנראה כמו שדה ירוק.
האיש החביב והמשופם מהטלוויזיה ,מהסדרה שראיתי לפני השינה מחייך אלי ואומר לי במבטא אמריקאי :
"אני ,אתה, כריסטי, כולנו חלק מאותו שדה קוואנטי, היקום הוא בסך הכל קערת מרק גדולה של מולקולות, שמתנגשות אחת בשנייה, אנחנו בסך הכול התוצאה של הגלים והרוחות בתוך אותה קערה, תוצאה של התנגשויות קטנות בתוך תמונה רחבה הרבה יותר".
אני רוצה לדבר איתו, אבל לא יודע על מה, על חגורת גזרים ? על געגועים ?
אני לא מוצא את כריסטי.......
אני מתעורר בבוקר, החום ירד לגמרי, החזה עדיין שורף עם כל נשימה.
אני אשאר היום בבית.
לפני 14 שנים. 24 במאי 2010 בשעה 18:07
