עוד חג מתקרב, וההזמנה של ההורים כבר מונחת על השולחן כמו סימן שאלה שאין לי כוח לענות עליו. אמרתי להם שלא אבוא. הם דואגים שאסיים לבד, והם צודקים - אני באמת אסיים לבד. אבל בנקודה הזו, הלבד הוא לא עונש; הוא המקלט היחיד שלי. אני פשוט לא מסוגל להיות בחברת אנשים. המבטים שלהם, הציפיות שלהם, הרעש שלהם - הכל חודר לי מתחת לעור.
אומרים שרחמים עצמיים הם בזבוז של זמן, ואני מסכים. הם לא יעזרו לי כאן. רק התמודדות. אבל איך מתמודדים עם מי שהייתי?
לפעמים אני תוהה אם אני צריך להלקות את עצמי על העבר, לסחוב את השוט הזה על הגב לכל מקום. ולפעמים, ברגעים נדירים של שקט, אני מבין שזה פשוט מי שאני. שזה מאחוריי. שמגיע לי קשר, שמגיע לי יחסים, שאני לא המפלצת שחלק מהאנשים - ואולי גם אני - ניסו ליצור.
אני לא מפלצת. לא משנה כמה רציתי להיות כזה.
האמת היא שהם הכריחו אותי לרצות את זה, אבל הבסיס? הבסיס תמיד היה שם. התשתית הזו שיודעת איך להשיג את מה שהיא רוצה, איך לגרום לדברים לקרות, ואיך - כשצריך - לגרום לנזק המדויק ביותר.
העבר לא נשאר מאחור, הוא הולך איתי ברחוב. כשאני עובר בסמטה ורואה סימנים שמישהו אחר לא היה מבחין בהם - שריטות של אלימות שקרתה, ריח של מצב מוכר - זה מגרד לי בכל הגוף. השלמתי עם זה שלעולם לא אהיה שקט באמת. אני תמיד אהיה זה שיושב במסעדה עם הגב לקיר, העיניים שלי יסרקו את נקודות היציאה לפני שאסתכל בתפריט. אני תמיד אנתח תמונות בראש, אבחן כל תנועה במקביל, רק כדי להרגיש שאני עדיין בשליטה.
זה מי שאני. דריכות בלתי פוסקת.
באופן מוזר, דווקא האזעקות האחרונות גורמות לי לישון. אולי כי הן הופכות את הכאוס הפנימי שלי למשהו חיצוני ולגיטימי. אבל אני ישן הכי טוב כשיש סופות. כשהרעמים מרעידים את החלונות, הרעש הזה מזכיר לי תקופה אחרת. תקופה שבה הרעש בחוץ תאם בדיוק את הרעש שבפנים.
ובתוך הרעש הזה, סוף סוף, אני מוצא מנוחה.
אם קראת עד לפה ואת רוצה לדבר, אשמח, אני תמיד שמח להכיר אנשים.