מחובר מאד לשליטה מנטאלית. אוהב את זה מאד. צורך של הנפש. שליטה מנטאלית. ואני טוב בזה. טוב בזה מאד.
אני אוהב ליצור את חוסר הוודאות התמידי, הדריכות הנצחית אצלה. שלא תדע לרגע מה יבוא הבא, לאן אקח אותה. אותנו.
אני אוהב ליצור את החיבור האינטנסיבי, הלא פוסק. גם כשאני לא אומר דבר, לא עושה דבר, היא יודעת שאני שם. שולט. וכל מה שיקרה ברגע הבא הוא בהכוונה שלי.
אני אוהב את הפחד. שלה. ואת הגירוי שהוא יוצר.
אני אוהב למתוח גבולות. לייצר משימות שדוחפות אותה אל מעבר לאזור הנוחות שלה. הרבה מעבר. משימות תפורות במיוחד עבורה, מאתגרות, חושפות פחדים וחוסרים של בטחון.
אוהב לגעת בכאבים של הנפש, הכעסים והתסכולים, החרטות והעצב. במיוחד אלה החבויים עמוק עמוק בנפש, בפינה חשוכה וללא אור. אוהב להיות אכזר, אפילו סדיסט, בלי לגעת בה. ולדעת שהיא רועדת, נלחמת, פוחדת, מתמודדת.
אוהב לדעת שהיא צריכה אותי, נלחמת כדי לא לאכזב אותי. גם במקומות האכזריים שלי, בדברים ההזויים שאני גורם לה לעשות. אוהב לחבר אותה לנמוך, למלוכלך, לטינופת. שלה. למקומות שהיא מתביישת בהם וכל כך קיוותה שלא אגלה ואחשוף.
אני תובעני. דורש ציות מוחלת ומושלם. לפעמים אני אפילו מפחיד. אבל אני גם רגיש, רואה ושומע הכל. לא מפספס דבר. קטן או גדול. ואני גם משועשע. משעשע ומשועשע.
את כל אלה אני אוהב. ואני טוב בהם. ממש טוב.
שמרתי תמיד על דיסטנס של שולט אל מול הנשלטת שלו. הייתי תמיד חלק מחייהן של הנשלטות שלי. הייתי תמיד מנטור, מוביל ומכוון. יודע הכל. מעורב בהכל. נוצרה תלות, שלהן בי, כמעט תמיד. הייתי חבר ליום יום שלהן, לעבודה, לחברים, למשפחה. חבר אמת. תמיד שם. יודע, מכיל, תומך ואוהב.ֿ אבל את כל אלה נתתי תוך שמירה על גדרות וגידורים. על שמירת הדיסטנס שאיפשר את השליטה המנטאלית.
ואז הם נפלו. אחד אחד. כל הגדרות וכל הגידורים. נמחצו כלא היו. והתחברנו חיבור מדהים. עמוק, מלא בחברות ואהבה. נכנסה חזק לליבי, ואני לליבה. חזק ועמוק.
והיא הצליחה, היחידה, לראות אותי ללא הגידורים והגדרות. ראתה את השולט המנטאלי הקשוח והאכזר. וראתה גם את הפגיעות, החולשות, ההרהורים והספקות. ואהבה את כל החבילה. ללא שיפוט. ואפשרה לי להיות, אני, ללא גדרות וגידורים פנימיים.
וזה היה מעצים. משחרר. משנה חיים.
אבל בתוך זה, נעלם מקומו של השולט המנטאלי הקשוח והאכזר. ואני צריך, שוב, להיות גם הוא.